פליטים, גזענים וחיות אחרות – הרהורים מסוף השבוע

לא שמאל, לא ימין.

קראתי בחרדה ובזעזוע את כתבתה של סמדר פרי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," השבת. בכתבה הביאה תקציר תכתובת שערכה מזה שנה עם פליט סורי צעיר, בן 26, שנמלט מסוריה לטורקיה ושוהה בה בלי ניירות, ועם מעט מאד כסף. דווקא היובשנות-כביכול של הז'אנר הזה, תכתובות בסמטרפון, יוצרת הזדהות עמוקה עם הפליט הצעיר ורצון לעזור לו.

אך בי עוררה עוד משהו. את הידיעה, שאם חס ושלום, חס וחלילה, נהפוך אנו, הישראלים, לפליטים, גורלנו יהיה רע ומר לפחות כמו הפליטים מסוריה. נוכל לברוח רק אל הים, ואז נטבע בו כמו הפליטים מאפריקה, המתדפקים לשווא על נמלי אירופה. ירכזו אותנו במחנות פליטים כמו את הפליטים הסורים, ויצודו אותנו בבירות אירופה. אנחנו לא שונים משום עם אחר. אם כבר, גורלנו יהיה גרוע ממנו, מפני שהתיימרנו להיות וילה בג'ונגל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

מזה שנים אין לי שום אשליות לגבי המדינות הערביות המקיפות אותנו, ולגבי הפלסטינים. כול עוד אנחנו חזקים, הן צבאית והן פנימית, הם אינם יכולים לנו. אך ברגע שנגלה חולשה צבאית, או אם חס וחלילה ניקלע, בחודש הקרוב, לקראת הבחירות, או לאחריהן, לאנרכיה, להתפוררות מוחלטת של סדרי השלטון – וזה קרוב מאי פעם – הם יעוטו עלינו וישחטו אותנו בידיים.

כן. אני לגמרי בעד הידברות, כריתת חוזה שלום, וייסוד מדינה פלסטינית. אבל אני בעד מזה מתוך פיכחון מוחלט ומר. הם לא החברים שלנו, ולעולם לא יהיו. אם נגיע למצב של הסדר שלום, וניתן להם חלקים מארץ ישראל, סביר להניח שנצטרך לעמוד על המשמר על גבולותינו. ייתכן שאולי גם נצטרך לכבשם מחדש. אבל מקודם לכן אנחנו חייבים לתת סיכוי להסדר.

נדמה לי שבדבריי, אני מייצג את רוב הישראלים. אני מבין שאי אפשר להמשיך בכיבוש, או לספח את השטחים, מפני שזה יביא למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי. אני מבין שעלינו לתת להם חלקי ארץ, כדי שיקימו עליה מדינה משלהם, וברור לי שיהיה עלינו לשמור על עצמנו ביתר-שאת. אבל המעמד הבינלאומי שלנו ישתנה לחלוטין, וגם צדקת הדרך והלכידות הלאומית.

לכן גם יכולתי להצביע בלב שלם, בבחירות האחרונות, למפלגת 'כחול לבן,' המאחדת בה בדיוק את שני קצוות התפיסה הזאת. לכן אני גם יכול בהחלט לראות ממשלת אחדות לאומית, רק בלי כול הנושאים בכתבי אישום ו/או חשדות, מראש הממשלה ועד אחרון השרים בממשלה הנוכחית. שכן, אלה אינם ראויים להיות מנהיגים או שליחי ציבור, ואין כאן שאלה של שמאל או ימין אלא של ערכי יסוד.

על הסכין

לפני שנה, בליל שישי אחד, חזרתי עם הילדים מארוחה משפחתית במרכז הארץ, דרך הכפר השכן. השעה הייתה קרוב לחצות. הילדים ישנו במכונית. ברחוב הראשי של הכפר ראיתי התקהלות של ילדים ובני נוער באחת הרמפות בשורת חנויות. מתוך סקרנות האטתי לראות מה קורה שם.

זו הייתה חנותו של קצב. על הרחבה שכבה פרה עקודה בחבלים, רגע לפני ששחטו אותה שם למול עיני הילדים ובני הנוער, והפרה האומללה בטשה באוויר, ניסתה להציל את עצמה מגורלה הוודאי. אבל קצב אחד קרב אליה עם מאכלת, והאחר עמד עם צינור מים, לשטוף את הדם.

הסתלקתי משם מזועזע. איזה הורים מרשים לילדים שלהם לצפות במחזה כזה, חשבתי לעצמי, והודיתי לאל שבניי ישנים.

כן. אני יודע שגם ביהדות שוחטים בעלי חיים מול ילדים, בשכונות החרדיות, במנהג הכפרות. ובכל זאת, לראות התקהלות כזו של ילדים למול פרה נשחטת, זה לא פחות ממבעית.

נזכרתי במראה הזה השבוע, כשנרצח דביר שורק בדקירות סכינים. נזכרתי בזה שוב הערב, כאשר גבר בכפר שכן אחר רצח את אשתו בדקירות סכין. אני לא צמחוני. הייתי בעבר. אבל תרבות החוגגת על  השחיטה לא נעצרת בבעלי חיים.

הערב, הייתה לי עוד אילוסטרציה לזה. נסעתי עם הילדים לקריית ביאליק, להסיע אליה אורחת ובנה ששהו אצלנו במהלך סוף השבוע. בדרכנו חזרה הביתה דרך הכפר יצאה פתאום מכונית בהילוך אחורי מהיר, וכמעט והתנגשה בי. צפרתי לה ומיהרתי לעבור הלאה.

הנהג, גבר צעיר, רדף אחרי במסלול הנגדי לכיוון הנסיעה, עצר בחריקת בלמים את מכוניתו, אלכסונית, באמצע הכביש, כדי לחסום אותי, ויצא אלי ממכוניתו, כולו רושף וזועם.

מיהרתי לנעול את דלתות המכונית מבפנים, ופתחתי רק חרך בחלון הצד.

"אתה ראית אותי!" קרא.

ניסיתי לענות לו, שהוא היה צריך להסתכל לאחור כשיצא במהירות כזו מהסמטה, אבל הבנתי שאין עם מי לדבר. הוא כבר סימן בידו לגבר שיצא מחנות סמוכה לשאול מה קרה איך ועד כמה הייתי קרוב אליו. הוא לא חשב בכלל שנפל דופי בצורת הנהיגה שלו, ביציאה הפראית שלו ברוורס מן הסמטה.

לרווחתי, הוא הסתפק בצעקה עלי, חזר למכוניתו ודהר משם.

אולי ניצלתי בזכות זה שראה שאני מבוגר עם שני ילדים ברכב. אולי בזכות זה שהיו הרבה אנשים עדים ברחוב. כך או כך, הודיתי לאל שזה נגמר בזה.

אני לומד ערבית מדוברת, עורך קניות בכפר, ואפילו משוחח עם אנשים מתוכו. אני מאמין גדול בהידברות הדדית.

עם זאת, אני יודע שבארץ הזאת יש אלימות רבה. היא לא רק נחלתו של המגזר הערבי. אבל במגזר הזה מסתובבים הרבה מדי כלי נשק לא חוקיים, וסכינים נשלפות בו בקלות יתרה. את זה אמר לי דווקא אדם בכיר לשעבר במערכת החינוך בסביבה. "אנחנו נכשלנו עם הנוער שלנו," אמר לי, "אם אתה יושב בבית, ובן רגע יכול לחטוף צרור יריות. המשטרה חייבת לעשות משהו כדי לעצור את האלימות בכפרים."

עימאן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, התנפל היום על אהוד ברק. הוא תבע ממנו לרדת מן הבמה הציבורית, ולא הסתפק בהתנצלותו על אירועי הדמים בשנת 2000, אז נהרגו 13 מפגינים באזור, בשל ירי של כוחות המשטרה.

במקום לקרוא לאדם היחיד הקורא תיגר על שלטון נתניהו לרדת מן הבמה הציבורית, עימאן עודה היה צריך לקרוא לאיסוף כלי הנשק הבלתי חוקיים בכפריים הערביים, להגברת האכיפה נגד אלימות בכפרים, לחינוך הנוער בכפרים לאי אלימות – ולהגברת אחוזי ההצבעה לבחירות הקרובות.

כל דבר פחות מזה הוא צביעות לשמה. אירועי יום האדמה בשנת 2000 היו אלימים. מאוד אלימים. זה לא מצדיק הרג מפגינים. אבל גם אם עודה עצמו היה אז שר, ולא אהוד ברק, אני לא חושב, לצערי, שזה היה נגמר אחרת.

יש סף אלימות שמדינה יכולה לשאת. אירועי יום האדמה ההוא עברו אותו.

גזענים וחיות אחרות

המגזר הערבי אינו היחיד שיש בו אלימות. בחודשים האחרונים היינו עדים כולנו למראות של קטטות המוניות בקרב ישראלים, המניפים איש על רעהו כיסאות ומכים זה את זה נמרצות. האלימות הזאת באה לידי ביטוי הן מצד משטרת ישראל, כמו למשל במקרה סולומון טקה, והן מצד מפגינים, כמו בהפגנות המחאה של הקהילה האתיופית. היא באה לידי ביטוי גם בביטויי גזענות מצד פעילים מזרחיים כלפי אשכנזים, כמו ההתבטאויות המזעזעות של כרמן אלמקיאס, מ"גשר-העבודה," וכמו התבטאויות של פעילים ופעילות מן הקהילה האתיופית, ממש הערב, ברצף התגובות לשידור החי מכיכר גורן.

כותבת סלאם אספה: "בזה למחאה שלכם יותר משאני בזה למשטרת ישראל, כי אתם חושבים שהדמוקרטיה חלה רק עליכם. כי שלשום שהזכויות נשללו מבני הקהילה האתיופית שתקתם, אבל כשמדובר באדם לבן כולכם זועקים. תתביישו לכם !"

כותבת מרב טאגנש יצחק: "עלובים שכאלה פתאום עכשיו הם מתרעמים, יש להם גב של אהוד ברק אז הם לא חווים דיקטטורה זה הכל בכאילו… הדיקטטורה היא נטו מולנו האתיופים"

כותב שמחה עדסה: "עצוב שכמעט שבועיים עוצרים נערים אתיופעם ומשתקים אותתנו המחאה מול מדבליט וסיקור אחד לא הייה בחדושת . יום אחד שעוצרים לבנים מפגינים פותחים עם זה תחדשות . לא סתם אנחנו מוחים הגזענות תמונה בכל אזרח לבן . אנחנו פשוט שופים במדינה אבל לשתוק לא נשתוק עד שזה ישתנה"

תחושת הקיפוח והאפליה של מזרחיים, וכעת גם של בני העדה האתיופית, היא מוצדקת. אבל היא גם מעוורת. היא מובילה אותם בקלות יתרה לגזענות הפוכה – כלפי האשכנזים, כלפי האדם הלבן.

זה חומר הנפץ האמתי שהחברה הישראלית צריכה להתמודד אתו. חומר הנפץ הזה הוא שעלול להביא לחורבן ישראל, לפרימת הערבות ההדדית שלנו, או מה שנותר ממנה, ולערב מלחמת אחים.

ואז, תהיה פה שפיכות דמים נוראה. יד איש ברעהו, ואז גם יעוטו עלינו אויבינו. הם רק מחכים לזה.

הדרך היחידה להתמודד עם כול האלימות הזאת, עם תחושות הקיפוח והאפליה, היא כינוס מיידי, עוד לפני הבחירות, של פעילים ופעילות מכול המגזרים המודרים בחברה הישראלית, לשיח, לדיאלוג משותף. לאיחוד מאבקים במקום לפיצול מאבקים.

קראתי לזה עוד לפני הבחירות הקודמות, גם פניתי לאחרונה לכמה מהפעילים היותר בולטים בקהילה האתיופית, לפחות בטוויטר, והצעתי להם שיתוף פעולה. אני שב וקורא לזה כעת. מנהיגי/ות הקהילה הלהט"בית, העדה הדרוזית, הקהילה האתיופית, הנכים, הקשישים, החד-הוריות – חייבים להתכנס יחד למפגש חירום, של דיאלוג, של קביעת מסמך דרישות משותף ודרכי פעולה משותפות.

כולנו מודרים כאן, כולנו נאבקים למען שוויון, וכולנו חסרי אמון איש ברעהו וגם בשלטון הקיים. הדרך היחידה לשנות זאת היא דרך דיאלוג ושותפות פוליטית.