לפני כעשרה חודשים נחת בתיבת הדוא"ל שלי קובץ שירים של גיסתי, חגית אריאלי-שיינפלד. שירים חזקים, עזי-מבע. וחגית ביקשה שאערוך לה אותם. היו אלה כ-120 עמודי שיר. לקח לי כעשרה חודשים לערכם, מפני שערכתי עוד הרבה ספרים באמצע.
כרגע, הלילה, סיימתי את העבודה עליהם.
ההרגשה נפלאה. כמו אחרי עריכת ספר שלי עצמי.
כי עריכת שירה בשבילי אפשרית רק אם אני נכנס לעורו/ה של הכותב/ת, ועובד מתוכו/ה. מדובר בהזדהות גמורה, בשיתוף של מערכות הדם והנפש, הריתמוס הפנימי של הגוף, המוסיקה שלי עם המוסיקה שלה.
זו חוויה מיוחדת.
אני שמח שעמדתי בה.
כעת עוד נותר לנו לעבור על זה יחד, לקבוע את סדר הופעתם של השירים בספר ולשלוח אותו לעימוד, לעיצוב ולהערכת מחיר.
אבל כעת הספר הזה הוא, מבחינתי, כבר עובדה מוגמרת.
וזה מקל עלי מאוד.
כעת נותרו לי עוד דברים לסיים. להדפיס את ספרו של חברי הטוב, מיטשל פייגנבאום, לסיים את עריכתו של רומן מד"ב שעבדתי עליו במקביל כול החודשים האלה, ולעבור שוב על שני ספרים של חברה טובה.
ואז לשוב אל הספר הבא שלי, להקליד כול מה שכתבתי בו, ולעבור עליו שוב. כי הכתיבה אצלי, הכתיבה שלי, היא כמו ציור בצבעי זכוכית. שקיפות על שקיפות, שכבה על שכבה.
אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות. אלה הדברים שאני עושה הכי טוב. עבודה עם טקסטים.
וגם על כך אני חושב, שעה שאני שב ושוקל וטוען עם עצמי, את האפשרות לרוץ לבחירות לכנסת הבאה.
אבל בינתיים שבת, וחגים, תקופה ארוכה עם הילדים בבית. ובין לבין – מחר טקס עלייתם לכיתה א' בישוב, ש-11 ילדים וילדות בני גילם עולים איתם מן הגן לבית הספר. כול ההורים יעמדו בשורה, יעשו להם שער של ידיים, וכול ילד ייקרא בתורו כדי לעבור מתחת למנהרת הידיים האוהבת הזאת עם ילקוטו על גוו.
ואחר כך נאכל ונשיר ונשמח.
ואבא שלי יבוא הנה מחר כדי להחזיק איתי ידיים, שמיכאל ודניאל יעברו מתחתיהן. בהתרגשות גדולה.
וביום ראשון שוב טקס, בבית הספר.
שתהיה לכם/ן שבת ברוכה.
