שבת ראשונה בבית, שבת של עשירים

לא גיליתי לכם/ן, אבל די פחדתי מן השבת הזאת, השבת הראשונה בבית.

כשאילנה, השכנה והמטפלת, אמרה לי אתמול בבוקר, ששחררה אותי למכון הכושר ולקפיצה לשוק, "אז להתראות ביום ראשון בשבע וחצי בבוקר," חשבתי שאני מת.

מה, אני לבד לגמרי, איך אסתדר עם שני הילדים שישבת שלם!?

אבל בבוקר הלכתי עם הילדים לבית הקפה, ישבתי ובדקתי קצת עבודות של תלמידי הסדנאות לכתיבה שלי, האכלתי אותם בעונג רב באחת עשרה וחצי בבוקר ב"אספרסו בר," ואז חזרנו הביתה לנוח.

בשעת אחר צהריים מוקדמת של יום שישי, אבא בא לקחת אותנו באוטו הביתה, לבית המשפחה, ברמת השרון..

אספתי איתי את שקית המתנות לאחייניי, את הבייגלע שקניתי לאבא בהפתעה בשוק, את תיק ההחתלה ואת תיק המחשב, וכמובן את מיכאל ודניאל בסלקלים, ונכנסתי לאוטו.

"בשביל מה אתה צריך את המחשב?" תמה אבא שלי.

"מי יודע, אולי יהיה לי זמן לעבוד קצת," חייכתי אליו.

ואכן, כך היה.

כשהגענו הביתה, הבית זהר באור אחר הצהריים. צילמתי אותם מתחת לחלון הסלון, מרגיש כאילו האור הנוהר פנימה אל תוך הבית הוא נשמת אמי, שבאה לברך את הקטנים עם בואם אל הביתה.

אפילו יצאתי לחצר, הבטתי בשיחי הוורדים וחשבתי לקטום שני ורדים, לשים אחד ליד כל ילד ולצלמם איתן, כי ככה אימא שלי הייתה עושה. בכל יום הולדת הייתה קוטפת תפרחת ורד, ושמה בכוס מים ליד צלחתו של הילד החוגג.

אבל היה לי חבל לקלקל את הפריחה בחצר של אבא, והתאפקתי.

כשאחיי, גיסותיי והילדים באו הייתה שמחה גדולה. אוסי וחגית, גיסותיי האחרות, הרי לא ראו את הילדים, אלא בתמונות בלבד, וגם האחיינים לא פגשו אותם.

זה היה מרגש.

יצרנו מבית המשפחה רק בעשר וחצי בערב. אבא שלי המסכן, שעוד לא השלים שעות שינה מחוויית הודו שלו, הסיע אותנו הביתה, ועוד הציע לי, בטובו, שיישאר שעה שעתיים צלי כדי שאני אוכל לישון, לפני הלילה.

הודיתי לו, ושלחתי אותו לדרכו.

בשש בבוקר, אחרי פחות משלוש שעות שינה קטועות, התעוררתי להאכלת השחר, ואחריה נזכרתי שהיום באים אורחים, וצריך שהבית יהיה מסודר. כן, כן. אני יודע מה תאמרו. שהורה עם תאומים בגיל חודש – היום, אגב, מלא להם חודש בדיוק – יכול להרשות לעצמו בלגן. אבל לא אני. הרי אני פולני.

התחלתי עם המקרר. את המקפיא הפשרתי כבר לפני יומיים, כשגיליתי ששקית התפוצ'יפס של ארז לא אפשרה לו להיסגר, וכל הבשר והדגים שבמקפיא הלכו פייפן. אבל הבוקר חששתי שמא מי מבין האורחים ירצה קפה, יפתח את המקרר ויגלה את החרפה.

אז ניקיתי אותו. כהוגן.

אחרי כן ראיתי שיש שערות של כלבה על הכיריים, וכמה נתזים לא מזוהים. אז ניקיתי גם אותם, עם אקונומיקה.

אחרי כן בא תורם של שולחן הסלון, הספות, חדר האמבטייה ושולחן הכתיבה שלי.

כשמיכל חברתי, שלמדה איתי מחזאות, הגיעה הנה בתשע בבוקר, הבית היה כבר מוכן.

מיכל בכלל התנדבה לנסוע איתי להודו. אבל חששתי שבני המשפחה יתקשו לעמוד בזה, בנוכחות של חברה טובה שלי, שאינה בת בית. ומאז היא כל כך השתוקקה לפגוש את הילדים.

אז היא באה, עם עוגת שמרים נפלאה, שדני בעלה אפה (מיכל, חצי עוגה כבר איננו:)), ספרים ותקליטורים למיכאל ולדניאל (תודה, רק בלילה ראיתי איזה אוצר הבאת להם), והמון רצון טוב.

היא קיפלה את הכביסה שעל החבל, אחרי כן סידרה אותה בארונות. אז נזכרתי, שהבטחתי לאורן, שאמיין ואוציא מבגדי הילדים שאת חלקם הגדול אספה לי כתרומה, את כל בגדי הילדות, כי ישנה משפחה במצוקה שנולדה לה בת והיא זקוקה להם. אבל לי לא היה זמן לטפל בזה.

אז מיכל הסתערה על מדפי הבגדים, והוציאה מהם שתי שקיות זבל ענקיות עם בגדים לתינוקת החדשה הזאת.

אחרי כן פתאום מצאתי אותה מקנחת אבק ממדפי השולחן הסלוני, ובקיצור, מחפשת רק מה לעשות, בין האכלה להאכלה.

בזמן הזה הספקתי להעמיד נזיד נהדר על הכיריים. זו הייתה הפעם הראשונה בחודש וחצי, שבישלתי בה, וזה נתן לי להרגיש שאני בבית.

טיגנתי בצל, הוספתי לסיר קוביות גזר, קישוא, סלק, תפוח אדמה, קצת פלפל חריף קצוץ, זר נדיב של כוסברה חתוכה, את נתחי בשר ההודו שקניתי אתמול בשוק, מעט מים, ואז – את קסם התבלינים של דלהי. דאראם מסאלה, פלפל שחור, כורכום, קארי.

זה יצא נהדר ויספיק לי לשבוע.

בעשר הגיעו הנה עופר וערן, עם מאי בתם ומתן בנם המתוק, שאף הוא ילד פונדקאות מדלהי.

עופר מאוד חיזק את ידיי ועזר לי בעצות, כשהתלבטתי אם בכלל לצאת למסע הזה. נסעתי אליו אז, למקום שהוא עובד בו כאוצר אמנות, והוא הקדיש לי מזמנו והעניק לי בחפץ לב עצות והדרכה בראשית הדרך.

מאז גם ליווה אותי ועודנו מלווי אותי בדרכי עם הילדים.

אז הפגישה הזאת הייתה ממש מרגשת. מה גם, שלראשונה פגשתי את מאי ואת מתן.

ישבנו יחד, החלפנו חוויות מה-אף.אר.אר.או ומדלהי, והם גם עזרו לי להאכיל את הילדים ולהרגיעם.

בדיוק כשעמדו ללכת הגיעה הנה יעל, שהיא פסיכולוגית וסופרת, ולמדה אצלי בסדנת כתיבה.

בשלב הזה כבר התמוטטתי. השעה הייתה שתים עשרה בצהריים, ואני הרגשתי שלא ישנתי שנה.

וידאתי עם יעל שהיא יודעת להאכיל ולטפל בתינוקות, והיא סיפרה לי שאפילו הייתה פעם מטפלת. אז ביקשתי ממנה שחרור ונכנסתי לחדר לישון.

משונה, כשנכנסתי למיטה עברה בה מחשבת עוועים. 'ומה אם יעל תחטוף לי את הילדים, או אחד מהם? מה יהיה אם אקום, ולא אמצא אותם בעריסותיהם!!?'

מיד הרגעתי את עצמי. את יעל אני מכיר מצוין. אבל את הפחדים האלה, שהם כנראה פחדים של הורה, לא הכרתי עד כה. אז הנה, פחדים חדשים הופיעו בחיי. לא שחסר לי משהו:)

כשקמתי, אחרי 45 דקות שינה, הרגשתי מאושש. יעל הציעה שאשן עוד קצת, אבל כבר לא יכולתי. הגוף שלי שינה לגמרי את מחזור השינה שלו, בהתאם למצב.

כשיעל הלכה היה לי טלפון מאוריה, בת דודתי, שביקשה לבוא לבקר, כדי לראות את הילדים ולתת לי את הקבלה על מייבש הכביסה שאימה, דודתי חיה, ושתי אחיותיה, אחיות אימי, קנו לי, ויגיע הנה מחר.

כיוון שהיא ועמרי, הבן של בת דודתי, חברים טובים, הצעתי לה שתתאם איתו ועם אסף, שאף הם חשבו לקפוץ לבקר.

"אפשר לבוא ממש מיד?" סימס לי עמרי.

"כן," אמרתי.

חיכיתי.

ועוד קצת חיכיתי.

ואז הבנתי שחצי השעה הזאת מתמשכת, ואני בינתיים שוב מתמוטט.

השכבתי את מיכאל ואת דניאל בעומק הספה הסלונית, לאורכה, והשתרעתי לאורכם, בצדה החיצוני, וראשי על הכר.

נמנמתי קלות ברוח הנעימה שנשבה מן החוץ, לצלילי הסונטות לכינור של בטהובן.

אני משתדל להשמיע להם כל יום סולו עם כלי נגינה אחר. סולו ולא קונצרט, כדי לא להנבהיל אותם.

הם כבר הקשיבו לווריאציות גולדברג, ליצירות לעוגב של באך, וכעת לסונטות לכינור של בטהובן.

דניאל מאוד אוהב פסנתר. הכינור מכניס אותו לאי-שקט. מיכאל, לעומתו, נהנה מאוד מנגינת כינור. הוא פוקח לרווחה את שתי עיניו הכחולות, כשני אגמים של תום, ופוער את פיו בתמיהה ובעונג.

לראות אותם ככה, מאזינים למוסיקה קלסית, זה מרומם את הנפש ומחמם את הלב.

בייחוד שאבא שלי ואני כל כך אוהבים יצירות לכינור.

ואז הודיעו אורן וליבי שהן בדרך.

הן הגיעו עם תרומה גדולה של חיתולים ומטרנה. אורן קנתה לילדים יומן התינוק, וזה כיף, כי אין לי, וליבי – מין חיתולי שמיכה כאלה נפלאים.

הן עזור לי להאכיל אותם, ואז ביקשתי מהם להישאר כאן בזמן שאישן קצת.

ישנתי שעה.

כשקמתי, מכסה מכונת הכביסה היה פתוח, והכביסה לא הייתה בו.

"ראיתן מה זה, הכביסה שלי מאולפת, היא קפצה לבד ממכונת הכביסה אל החבל," חייכתי אל אורן וליבי.

"ברור," צחקה ליבי, שהכרתי אותה בכלל כשהייתה עוזרת הווטרינר שלי, "לקח לי הרבה זמן לאלף אותה לקפוץ. אבל כשהיא תהיה יבשה, היא גם תקפוץ ישר לארון."

רק יצאו מביתי והגיעו אליו עומרי, אסף ואוריה.

אוריה המתוקה הביאה שקית מלאה במבה וגלילוני שוקולד.

"זה סתם שטויות," צחקה.

היא לא יודעת כמה אני אוהב במבה, וכמה נמנעתי ממנה בגלל הדיאטה.

עם עמרי בסביבה, עמרי, שבילה עם הילדים עשרה ימים בדלהי, ועם אסף, שהוא רופא ולמד פדיאטריה, הרגשתי ממש בנוח לחזור לישון.

נרדמתי כמו סוס, בחיי.

קמתי אחרי שעה וחצי כמו חדש. הילדים היו בידיהם. כולם אחרי האכלה והחתלה.

אסף הודה לי בשקט, בחדר, על שהכללתי אותו בקלות כזו במכסת המטפלים, וביקש שאקרא לו שוב לעזור לי.

"כמובן," אמרתי לו ולקחתי את מספר הטלפון הנייד שלו.

אחרי כן נעמדו לתצלום.

"בקרוב אצלכם," חייכתי אליהם וצילמתי אותם עם הילד.

אל תשאלו אותי מי. אני כבר רדום שוב.

בערב הילדים התעוררו בצרחות, שניהם, ותבעו אוכל.

זה היה בדיוק כשבני, האקס שלי, צלצל כדי לומר שיגיע בתוך חצי שעה.

"אוקיי," אמרתי לו וסגרתי מהר את הטלפון, מתארגן בישיבה מזרחית להאכלה כפולה.

כשבני הגיע הנה, שניהם כבר היו ישנים, עטופים בחיתול ושמיכה, על הספה בסלון.

הוא השתגע למראיתם. וזה שימח אותי מאוד.

אחרי הכול, נפרדנו כי הוא לא רצה להיות אבא, והיה לי חשוב שיראה את הילדים, ואותי איתם.

ישבנו יחד שעה ארוכה. הכנתי סלט, אכלנו יחד ודיברנו. בני סיפר לי קצת על החבר החדש שלו, ועכשיו כבר לא קינאתי ויכולתי לשמוח בשבילו. אחרי כן ביקשתי ממנו שיוציא את לונה למרכז סוזן דלאל, לזרוק לה בקבוק, כי אחרי ככלות הכול הוא קצת חצי אבא שלה.

בינתיים הוצאתי עוד כביסה מן המכונה, ותליתי את וילון האמבטייה שכיבסתי במקומו, ואת הכביסה בחוץ, על תקן הייבוש.

גם צלצלתי לכפיר, שכני הפסל, שיבוא להתקין מחר מדף מעל מכונת הכביסה, שמייבש הכביסה יישב עליו.

כפיר הציע שיתקין שולחן, כדי שיהיה יציב ויכיל את רעדי המייבש, כשהוא עובד.

אפילו תיאמתי למחר גרר לרכב של בני, שיהפוך תיכף לרכב שלי, כי הוא לא מניע.

הילדים לא התעוררו כעבור שעתיים ורבע להאכלה. המטרנה כנראה גורמת להם לפתוח פערי שינה גדולים יותר, שזה נפלא.

בני קצת הצטער, כי רצה לראותם ערים.

אבל ליד הדלת, כשהתחבקנו חיבוק של פרידה, אמר לי "אני שמח שעשית את זה."

ואני עניתי לו "תודה שאתה אומר לי את זה," ושלחתי אותו לדרכו.

זו הייתה חוויה טובה, מפייסת, להיפגש איתו ככה.

אז כמו שפתחתי את הרשימה הזאת, אין לי גרוש על התחת, אבל אני אדם עשיר, מאדו עשיר, בחברים, שכל אחד ואחת מהם רק בא כדי להושיט יד ולעזור.

וזה הרבה.

ולא סיפרתי לכם על החברים שהגיעו הנה כבר ביום חמישי. יבין, מאמני האישי בעבר וחברי הטוב בהווה, ושרון כהן, שהיה עובד במשרד יחסי הציבור שלי והיום הוא סוכן שחקנים משגשג, שלשאלתו ביקשתי ממנו שיקנה לי אלכוהול לחיטוי ידיים וסבון נוזלי עם שפריצר בדרך אלי, והוא קנה מיכלי ענק כאלה והוסיף עליהם חבילת חיתולים ועוד. ועל מיטשל, חברי הטוב והעורך הראשון של כל מה שאני כותב, שהתיישב כאן והביט שעות בהתפעלות במיכאל ובדניאל, ואנימקווה שלא שכחתי משהו:)

בקיצור, תענוג של חברים.

בסוף השבוע הזה המחשתם לי עד כמה אני לא לבד בחוויה הסוחפת הזאת, של ההורות, והזכרתם לי גם כמה טוב לחזור הביתה. ועל כך, תודה, משלושתנו.