ביום חמישי האחרון, 11.5.17, נערך ב'בית ביאליק' בתל אביב אירוע ההשקה לארבעת ספריי החדשים, הרומן 'אשת הפיראט היהודי' ושלושת ספרי השירה 'שירי הטארוט,' 'על מהותו של הג'סטין' ו'ספר התמורה.'
להלן הדברים שאמרתי בערב זה.
ערב טוב לכולם ותודה שבאתם. את הערב המיוחד הזה אני מבקש לפתוח בקריאת הפתיחה של הרומן החדש, "אשת הפיראט היהודי":
"חותם אחֵרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכל אחיו, כי ידם של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת כי הילד הזה לא יילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו.
כזה היה שמואל פלאח. מאז לידתו ביקשו הוריו וקרוביו להסתיר ממנו את פחדם מפני הצפוי לו, ועשו מה שביכולתם כדי ללמדו תורה, להכשירו כרב ולהביאו לחופה. אלא שיש גזרות מידי שמים שאין ביכולתו של אדם להסתירן או להפֵרן, ולמן לידתו נכרכו בשמואל סימן גדלותו ושפלות תולדותיו."
*
את הדברים האלה כתבתי בשרבוט מהיר בעט פיילוט, על דפי A4 לבנים, ב'אספרסו בר,' בבוקר אחד, שבו הרגשתי מדוכא ומובס. כתבתי אותם על עצמי, על תחושת השונות והנבדלות המלווה אותי מאז ילדותי. אבל כמו שקורה לי בדרך כלל, בשעה שאני כותב רומן, החומרים שאני כותב על עצמי, על תחושותיי, על מחשבותיי הפנימיות ביותר, עוברים מיד לחזקת הדמויות שאני כותב עליהן, מנוכסים על ידיהן.
יש בזה חלוקת עבודה ברורה וגם נחמה גדולה. התפקיד שלי הוא לשבת מדי יום אל שולחן הכתיבה, ולכתוב את הרהוריי. התפקיד של הדמויות הוא ליטול ממני את החומרים האלה, שלא אחת הם קשים לי מנשוא, ולהתמיר אותם ליצירה. זה גם יסוד הנחמה הטמון במלאכת הכתיבה. הידיעה שהכול חומרים, כמו שאמרה פעם מורה נפלאה אחת לתסריטאות, שהייתה לי, אורלי בן נון. הכול חומרים, כול השמחות והיגונות שהחיים עשויים מהם.
עצם הידיעה הזאת מאפשרת לי להתבונן בחיי מתוך מרחק מועט, מאפשר נשימה, מרווח.
את הסוד הזה, התמרת הכאב ביופי, לימדה אותי חברתי הטובה, עדנה שבתאי. בערב הראשון שנפגשנו בו, אי שם בשנת 1986, בדיוק לפני 31 שנים, ב'טברנה' של אלברטו היווני ברחוב דיזנגוף, שאלה אותי האם אני יודע איך נוצרת פנינה. לא, השבתי לה. פנינה נוצרת מתוך פצע של צדף, סיפרה לי. זכור תמיד, היופי נולד מכאב.
ואת זאת זכרתי.
כשהתחלתי את דרכי ככותב, בגיל 14, כתבתי הכול. שירים, סיפורים ואפילו מחזה נעורים. אבל כתוצאה מתגובות שגויות של סביבתי, חדלתי כליל מכתיבת סיפורת ודרמה בגיל 16, והייתי למשורר. חזרתי לכתיבת סיפורת ודרמה רק בגיל 45. בשנה שבה איבדתי את אמי, את בן זוגי ייבדל לחיים ארוכים, בית הקפה שלי קרס וקלע אותי לחובות כבדים ואני עברתי צנתור. הדרמה הזאת כמעט והכריעה אותי, ואז אמרתי לעצמי שאני יכול למות – או להתחדש.
כמו שאתם רואים בחרתי באופציה השנייה. נרשמתי ללימודי מחזאות בבית הספר של יובל המון, ואחרי כן ללימודי תסריטאות בבית הספר של עדית שחורי, כתבתי את 'מעשה בטבעת' והספר הזה שינה את חיי ואת כתיבתי. הפכתי ממשורר לסופר, למדתי לא להתבוסס בכאב, בשירה לירית, אלא להפכו לנקודות עלילה, של רומן או של מחזה או תסריט – ובעקבות זאת גם הייתי למורה לכתיבה.
אבל במשך חמש עשרה שנים לא פרסמתי שירה. וזה נבע לא רק מהיהפכותי לסופר, שכן המשכתי לכתוב אותה כל השנים האלה. זה נבע מטיפול פסיכולוגי, במהלכו הוריי סיפרו כמה קשה להם לפתוח את עיתוני השבת ולפגוש בעוד שיר אהבה הומוסקסואלי שלי. כדי לשמור על שלומם הבטחתי להם אז, שלא אפרסם עוד שירה הומוסקסואלית בעיתונות, אלא בכתבי עת ובספרים בלבד.
אבל ההבטחה הזאת גרמה לי לחדול לגמרי מפרסום שירה, ולהשתתקותי כמשורר. כך, אפוא, הצטברה אצלי כמות אדירה של שירים שלא פורסמו. והם הלכו והצטברו במשך חמש עשרה שנים, עד שהרגשתי שאני נחנק, שהפער בין מה שאני כותב לבין מה שאני מפרסם הוא עצום, שהארכיון שלי גדול פי כמה מונים ממה שפרסמתי עד כה.
ואז התחייבתי בפני עצמי, שבשנים הבאות אכרסם בארכיון שלי, אוציא אותו לאור, אעשה כול מה שאני יכול כדי לממש את יצירתי.
בעקבות זאת עשיתי קמפיין הדסטארט, שהצליח מאוד, ואספתי בו 45,000 שקלים, מלוא הסכום שהיה דרוש לי להוצאתם לאור של שלושת כרכי השירה שאנו חוגגים את צאתם הערב. שמתי אותם בפק"מ, אבל בקיץ שעבר הייתי כל כך נטול פרנסה, עד שבלית ברירה השתמשתי בכסף הזה כדי לחיות את בניי.
לפני כמה חודשים לקחתי הלוואה של 50,000 ₪ ממימון ישיר, כפיצוי על כספי התרומות שהשתמשתי בהן, ובכסף הזה הוצאתי את הספרים החדשים. עכשיו עלי למכרם כדי לממן בזה את ההלוואה.
עכשיו, שעברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל, אני יושב בחדר עבודה משלי, ועודני מוקף במאות מחברות לא מוקלדות. אילן צלר, הסוכן שלי, בא לבקר אצלי לא מזמן, ונדהם מכמות החומר הלא ממומש הזה. אבל אני הבטחתי לו שהכול יודפס ועוד יראה אור, ולא אטיל עליו ועל בניי את הטיפול בכול החומר הזה, בלעדיי.
הערב הזה הוא אבן דרך ראשונה בזה. ולכן אני כול כך שמח שבאתם.
בחמש עשרה השנים שבהן שתקתי, היו שלושה אנשים שאני חב להם את המשך כתיבתי. רפי וייכרט, גלעד מאירי ויחזקאל נפשי. כל אחד מהם המשיך להזמין אותי לפסטיבלים, לאירועי שירה, ולהתקשר מדי פעם בדאגה לשאול מה קורה לי, לאן נעלמתי ומדוע נאלמתי כמשורר.
הצד הגופני בשירתי כרוך לבלי הפרד בצד הרוחני-דתי בה. הגבריות, בעבורי, היא גבריות יהודית. כלומר, גבריות שיש בה הנחת תפילין ותפילה יומית. כתוצאה מכך, ההתגבשות האיטית, הלא מובנת מאליה, של זהותי כהומוסקסואל, הייתה בעבורי כרוכה בקרע בין מגדרי לבין יהדותי. זה הצד המחבר, והמפריד, בין הפן הפיזי בשירתי לבין הפן הרוחני בה.
*
כול הרומנים שלי, מ"רק אתה," שהוא ספר אוטוביוגרפי על חיי עם בן זוגי הראשון, סער עפרוני, ומותו המצער בגיל 28, דרך "שדלץ," קובץ סיפורים על עיירת הולדתה של אמי, שבישר את סגנוני בסיפורת, "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו", וביתר שאת גם "אשת הפיראט היהודי", עוסקים בחיבור בין חילוניות לבין דתיות, בין הומוסקסואליות לבין יהדות, בין זיכרון אישי לבין זיכרון קולקטיבי.
במובן זה, הן מבחינת הלשון של הספרים והן מבחינת תכנם, אינני רואה את עצמי כסופר ישראלי, אלא כסופר יהודי. אמנם, בסיפורים הקצרים שאני כותב ועוד לא פרסמתי, אני כותב על הכאן והעכשיו. אבל בדרמה, וביתר שאת ברומנים, אני משליך את עצמי לאחור, משתמש בחומרי חיי כדי להחיות ולבדות פרשיות מן ההיסטוריה היהודית.
העיסוק בהווה הישראלי אינו מושך את לבי. המציאות הישראלית היא בעבורי קרום דק מדי, דק מאוד, של חומר לכתיבה. המעטה הבדוי הזה, של הציונות, שאני כמובן חלק ממנו, מתוח על תהומות ועל בורות שחורים של שכחה של ההיסטוריה היהודית, והם אלה המושכים אותי אליהם. מפני שספרות נכתבת מתוך חורים שחורים של שכחה, מתוך מקום של שאלות, לא מקום של תשובות.
הספרים הללו שכתבתי עושים עוד שני דברים, חתרניים מאד, שלצערי איש מבין מבקרי הספרות שכתבו עליהם לא עמד עליהם עד כה: השלטת הזיכרון הבדוי על הזיכרון הקולקטיבי, והשתלת ההומוסקסואליות לאחור, בתולדות ההיסטוריה היהודית. בהיותי בן דור שני לשואה, ומכיוון שהוריי לא סיפרו לי כל שנות ילדותי על מה שעברו בה, הצטרכתי לבדות לי עבר. מתוך זה יצא הספר "שדלץ," על עיירת אמי. אחרי כן בא משם גם הספר "כשהמתים חזרו," על עיירת אבי. "מעשה בטבעת" והרומן החדש, "אשת הפיראט היהודי" הם במת המשחק שלי. הם הרומנים שבהם הבאתי את עצמי לידי ביטוי בשלל דמויותיי. ובספר החדש, אין ספק ששמואל ומאליקה, הפיראט היהודי ואשתו, על יחסיהם הנפתלים, מבטאים חלק עמוק מאוד בתוכי.
גילויה של מאליקה לא היה לי קל. כתיבת הספר התחילה בחלום שחלמתי אותה. חלמתי אישה עם בנדנה, שן חסרה ופנים מלוכלכים, ומיד כשקמתי מן החלום ידעתי שחלמתי על פיראטית יהודייה. הבטתי בעצמי נדהם. לא ידעתי כלל שהיו פיראטיות יהודיות. אבל מכיוון שאני קשוב לחלומותיי התחלתי לחקור. כך הגעתי לספרו של אדוארד קרייזלר, "שודדי הים היהודיים." קראתיו, וברגע שסיימתי אותו יצרתי קשר עם מר איינסלי הנריקס, נשיא הקהילה היהודית בג'מאיקה, ונסעתי אליו.
שהיתי בג'מאיקה בסוכות 2011. גיליתי קהילה יהודית מיוחדת, תוססת, ועשיתי שם תחקיר. אבל מאז שובי ארצה כתבתי את סיפורו של שמואל פלאח ונמנעתי מלהעמיק באשתו. מאליקה לא ויתרה לי. היא שבה והטרידה אותי בשנתי ובערותי, תובעת ממני לספר את סיפורה, לא את סיפורו של בעלה. ואני סירבתי. התעקשתי לספר אותו, לא אותה. ולא בכדי. מאליקה היא החלק הנשי שבי. הדחקתי אותו שנים רבות. וסירבתי לגעת בו.
אבל אז הצטרכתי לבחור בין עורך לבין עורכת שיערכו אתי את הספר הזה, ובחרתי בעורכת, בנעה מנהיים. והבחירה הזאת הייתה מדויקת מאוד. נועה קראה את הספר, ומיד הבחינה בהיעדרותה של מאליקה מתוכו. אחרי כן, גרסה אחר גרסה, בעבודה שקדנית ועמוקה, נועה הביאה אותי לכתוב את מאליקה, וכך הפך הספר, שהיה אמור להיקרא "הפיראט היהודי" ל"אשת הפיראט היהודי." ועל כך, ועל עוד אינספור דברים, מגיעה לך, נועה, תודה רבה.
חבריי וחברותיי השחקנים הסכימו לקרוא מן הדף, בלי חזרות מוקדמות, סצנה מתוך הרומאן החדש. אני שמח להזמין לבמה את מי שהייתה חברת נעורים שלי בתיכון, בהט קלצ'י, את חברתי הטובה דליה שימקו ואת אלחי לויט, לקרוא סצנה מן הרומן.
אלחי: כאשר נישאה לשמואל, לא חשבה מאליקה שתצטרך לחכות לו בביתם ימים רבים כל כך, כאילו יימצה טבעה בהמתנה הזאת, ובה תימדד נאמנותה לו. לא אלה החיים שאיוותה להם, והם לא הלמו את אופייה. אף על פי שעוד לא ידעה מה אמורה להיות מתכונת חייה, וַדָאִי היה לה כי אין אלה חייהן של עקרת בית או של עגונה, עגונה של הים, שאינה יודעת לאן באמת מפליג בעלה, באילו נתיבות הוא בוחר, מדוע הוא מתעכב במקום זה או אחר, מה עובר עליו בכל עיר וחצר מלוכה שהוא מבקר בהן, ואם ישוב אל חיקה בכלל.
מי שעורר בה את יראתה, שמא יעזבנה לטובת אחרת, היתה בנבנידה, גיסתה.
בהט: האם אין עונתך מתאחרת?
דליה: עונתי כסדרה.
בהט: [נדה בראשה] האם בעלך רוחק ממך?
דליה: "איני חסרה דבר" [בלעה מאליקה את עלבונה]
בהט: "מלבד מה שהאל מונע ממך" [פלטה בנבנידה וליטפה את כרסה].
דליה: "מה את מנסה לרמוז בזה!?" [התפרצה עליה מאליקה]
בהט: "שראוי לבדוק למה אינך מתעברת."
אלחי: מאליקה ראתה בדבריה ערלות לב של אישה פורייה. ומה, כלום אין היא רוצה לחוש בהתרקמות חיים בקרבה? הלא בכל דבר אחר היא עולה על גיסתה. בתעוזתה, אפילו בידענותה בתורה. זו מצויה כל היום מאחורי הסירים בבית, ומלבד ספר סליחותיה לא אחזה מימיה בספר תורה. והיא גם מבוזה על ידי בעלה. ואילו היא מכובדת בידי בעלה ובפי כל, והינה כה בקיאה בדיני ישראל, עד שאפילו מרת רותי שיבחה אותה על ידענותה.
מרת רותי, היא היחידה שתוכל להשיח בפניה את מרי נפשה.
אילן: סעורת נפש סרה מאליקה מעם צרתה והלכה אל בית מיטיבתה. כל הדרך התענתה נפשה במה שהשתדלה בכל מאודה לדחוק מפניה מקודם לכן. מדוע אינה מתעברת. מה הקשה כל כך על רחמה לקלוט בו זרע. מדוע אין אלוהים מברכה בפרי בטן. אימתי תהיה לאם, ובזה תמלָא נשיותה.
עד שרגליה דרכו על סף ביתה של מרת רותי, כבר היתה שרויה בעוגמת נפש כזו, עד שנדמתה למרת רותי כאילו היא טבועה בים של יגון ושל מבוכה.
בהט: "מה לך שכך האפירו פנייך? מה מעכיר את ימייך ככה!? ספרי לי, מאליקה [אחזה בכפה] "אם לא תפתחי פיך, איך אדע מה מעיב עלייך?"
דליה: [מושכת ידה מכף חברתה, ומחליקה על בטנה השטוחה] "גיסתי עלבה בי, ודבריה הנבזיים עוררו בי צער" [פאוזה]
בהט: אין זה ראוי שתשׂתרר עלייך ככה. ייחוסה אינו מקנה לה את הזכות לכך, גם לא הפוריות שנתברכה בה. אבל אולי יש בידי לעזור לך. הגיע אלי שִמעו של חכם רפואות אחד, ששמו יצא לפניו כמי שיש לאל ידו לרפא עקרות ולעורר בהן את פריונן.
דליה: ומי ערב שיועיל לי?
בהט: איש אינו יכול לערוב לך בדבר, אבל עודך צעירה, וכוחך במותנייך, בעזרת השם. רעננות גופך ואיתנות נפשך יעמדו לך, ותזכי לנס מידיו.
אלחי: מאליקה לא היתה יכולה לסתור את דברי חברתה. היא קיבלה מידיה את שמו של אותו חכם, ואחרי שנמלכה בדעתה בזה עוד איזה זמן, הלכה אליו. מששמע אותו חכם מי שלחה אותה אליו, בירכהּ בהשמת ידו על ראשה, ואחרי כן נתן לה שיקוי ללִחלוח רחמה.
אילן: עם ששבו בעלה ואחיו אל ביתם מביקורם אצל הדוכס מסידוניה, סכה מאליקה את איבריה בשיקוי שאותו חכם נתן בידה, ורק אחרי כן הניחה לבעלה לבוא אליה. אבל כמה ימים אחרי כן שוב ניגר דם עונתה בין רגליה, והיא שבה אל בית חברתה כדי לשתפה באכזבתה.
מרת רותי הקשיבה לדבריה ולמרי לבה, אבל כאשר ביטאה בפניה מאליקה את חששה, שמא יבין שמואל כי עקרה היא ואז הוא עלול לגרשה מעליו ולקחת אחרת תחתיה, הסתה אותה באחת.
בהט: מי אמר שבך האשם על כך שאינך מתעברת!? ואולי לא בך טמון שורשו של הקלקול, אלא בבעלך!? יודעת את מה, אם אין עולה בידינו לסייעך בחכמי רפואה מבני עמנו, אולי מוטב שתנסי למצוא לך מזור בקרב חכמי המוחמדינים, שאף בהם ישנם מי שאמונים בדבר. בשוק ישנה זקנה מוסלמית אחת, רוכלת בשמים, שאומרים עליה שהיא רואה נסתרות, משביעה שדים ומסירה עין הרע.
דליה: ומה יעלה ומה יוריד לי מפגש עם אישה כזאת, הסוחרת באמונותיהם של בני אדם?
בהט: לעתים לא הגוף מקולקל, אלא איזה יסוד של כּילוּת בנפש. אינני אומרת בזה שנפשך מקולקלת, הלא את יודעת עד כמה אני קשורה עמך בנימי נפשי, אבל אל תמעטי בהשפעותיהן של תרופות אמונה על קשיי הגוף. ולבד מזאת – דבר לא ייגרע ממך אם תלכי גם אליה.
אלחי: הבשמית שמרת רותי שלחה אותה אליה הטילה יראה על סובביה, אם משום שהייתה בקיאה ברזי השדים, ואם משום שפניה היו זרועות נקודות כחולות, שִׁיוּרי המחטים שחוררו בה חורי עגילים ונזמים מאז ילדותה. וכאשר מאליקה באה אליה, על כורחה נרתעה ממראהָ. אבל בזוכרה את דברי חברתה, נתרצתה וישבה למולה, ותינתה בפניה בכל זאת את צרותיה. דהיינו, שאינה הרה, ובעלה עזבהּ בשליחות הסולטן, ופוחדת היא שיביא אחרת תחתיה.
הזקנה הושיטה לה בקבוק של שיקוי.
בהט: לכי לנהר, היכנסי שלושה צעדים אל המים ואל תסתכלי לאחור. שפכי מאחורי גווך את המים הללו וחזרי ג' פעמים על המימרה, 'הא לכם שדי המים מנחתכם, ועתה עזבוני במנוחה.'
דליה: מה השיקוי הזה?
בהט: מי נהר מעורבים במי בושם, שינעמו לשדים ויגרמו להם לצלול אחריהם למעמקי הנהר.
דליה: ומה, השדים אוהבי בשמים הם?
בהט: כמו אלוהים, גם השדים אוהבים מור ולבונה. אך אנו לא שמים זאת אל לבנו ואיננו נותנים להם את מבוקשם, ואז הם באים לחפש ריחות בתוך בתינו. כל סערות הים הן מכוחם של השדים המבקשים לצאת מן הנהר, לבוא אל בתי החיים ולחמוס מהם את ריחם.
אילן: מאליקה הודתה לה, נטלה מידה את השיקוי והלכה לביתה. בדרך חשבה שגם אם אין ממש בדבריה של אותה בשמית, בכל זאת יפים ונאים הם. הלכה לנהר, חלצה מנעליה, הפשילה שמלתה, נכנסה ג' צעדים אל המים ועשתה את מה שציוותה עליה הבשמית הזקנה. אבל מששב בעלה הביתה, שכב איתה ושוב לא הרתה. אז שבה אל הזקנה בחמת זעם והחליטה לדרוש מעמה את כספה. אבל כאשר התגוללה עליה בזעפה, הבשמית הזקנה לא גירשה אותה מחנותה ולא הקימה עליה קול צעקה.
בהט: בעלך כמו זיקית הוא.
דליה: מה כוונתך?
בהט: חכם דתכם הוא, אבל גם שודד ים. כמו השדים הוא יכול ללבוש ולפשוט צורה.
דליה: את אומרת שבעלי הוא שד!?
בהט: [מצחקקת] לא לזה כיוונתי, אלא לזה ששום תרופה לא תועיל לו מחמת עורמתו.
דליה: ומה בין עורמתו לפוריותי?
בהט: גם את אינך חסרה את היסוד הזה. אינך ככל הנשים היהודיות בפאס. העורמה היא נחלתך.
דליה: [קמה ממקומה] לא זה מה שביקשתי לדעת, אלא את הסיבה לעקרותי.
בהט: שבי, בתי, שבי. לא בך תלוי הדבר, אלא בו. זרעו מקולקל. רק אם תגדילי בעורמתך על שלו, תזכי בפרי בטן [פאוזה] עלייך לעשות מה שעושה אישה כמוך [פאוזה].
דליה: אישה מקוללת, כאלה עצות את משיאה לאשת איש!? דבר כזה לא עולה על דעתי כלל!"
בהט: הקשיבי לי. הרבה חורשים כבר עברו בתלמַי. מצאי מי שיזריע אותך והביאי לו בן, כאשר חפץ בו ליבו.
אילן: מאליקה הסתלקה מכוך הבשמים של הזקנה הזאת, מזועזעת מעצתה. מחמת הבושה גם לא גילתה לחברתה מרת רותי דבר ממה שהשיאה לה הבשמית הזקנה. בימים אחרי כן השתדלה לסכור בתוכה את ארסה של הבשמית הזקנה, למנעו מלחלחל בה. אבל בסופו של דבר, לא רק ללבה, אפילו לחלומותיה הגיע.
*
ישנם דברים שאין הכתוב יכול להעבירם, ולכן אעלה בקרוב וידאו של האירוע ליוטיוב ולבלוג שלי כאן. בינתיים תוכלו לגשת, החל מעוד שבוע, לחנויות, ולרכוש את ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' שעודנו נמצא בכריכיה, ואני כבר משתוקק למוש אותו ולהריחו.
שיהיה לכם לילה טוב, ליל ברכה.
