להקשיב לאינטואיציה. או: החלטורה של החופש.

     תמיד ידעתי שאני אדם אינטואיטיבי, החש דברים טרם התרחשותם, ומרגיש בתוכו מתי דבר מסוים הוא נכון לו ומתי לא, מתי דרך אחת טובה בעבורו מאחרת. אבל לא תמיד זכרתי להקשיב לאינטואיציה שלי. היו מקרים רבים שבהם התאכזרתי אליה, הקהיתי אותה, היכיתי אותה בניסיונות הנמקה לוגיים, פטרתי אותה כחרדות השווא שלי או כמראות תעתועים.

     אבל הבוקר הזה לא יכולתי להימנע מלהקשיב לה, לאינטואיציה שלי, מפני שהיא ממש זעקה את עצמי באוזניי.

     מעט לפני תחילת הפסח פנתה אלי אחת הסייעות במעון שילדיי מתחנכים בו, והציעה לי לשלוח אותם לקייטנה. "כדאי לך," היא אמרה, "זה יהיה שבוע ימים, ויעלה רק 1600 שקל. אבל אתה תקבל הנחה, בגלל שאתה אבא לשניים."

     הרהרתי בזה כמה ימים. האמת היא שהתכוונתי לבלות איתם במשך חופשת הפסח, אולי גם לגמול אותם מחיתולים. הרי הראו סימני מוכנות לזה כבר לפני כן. אבל אז נמלכתי בדעתי. הלא שבוע הפסח הוא הזמן היחיד שאיני מלמד בו. זה מזמן לי שבוע שלם של עבודה שקטה, בבקרים, בבית, על כתיבתי, ועל הספרים שאני- עורך כעת. הספרים האלה הם מקור הכנסתי. אני זקוק לזמן הזה.

     החלטתי להכניס אותם לקייטנה.

     בלילה לפני תחילתה, מוצאי שבת, קיבלתי טלפון מן הסייעת.

     "שלום אילן, רק רציתי לוודא שיש לך את הכתובת של הקייטנה," אמרה לי בקולה החם.

     הופתעתי מאוד.

     "מה זאת אומרת," שאלתי, "חשבתי שזה מתקיים במעון."

     "אה, לא, זה מתקיים בבית של מרים," אמרה הסייעת, ואייתה בעבורי את הכתובת.

     זה כבר עשה לי הרגשה לא כל כך טובה. מה פתאום קייטנה מתקיימת בביתה הפרטי של סייעת ביפו. מה אני יודע עליה ועל ביתה. אך החלטתי לא לפעול מתוך חרדה או דעות קדומות. אבוא למקום בבוקר עם הילדים, אתבונן בו, ואחליט בו-ברגע האם אשאירם שם, אם לאו.

     למחרת היום הגעתי לשם בשבע וחצי. הסייעות כבר היו שם, וקיבלו אותנו במאור פנים. התבוננתי מסביב. מדובר בחצר סגורה המקיפה את בית המשפחה. בפינה אחת סדרו שולחן לתשעה סועדים קטנים, באחרת שולחן מוארך למשחקי יצירה. על הארץ, מסודרות בשורה, היו תיבות עם תחפושות, משחקים ואפילו שורה של בימבות.

     ילדיה הגדולים של הסייעת ישבו והמתינו לנו בסלון, מול מסך טלביזיה ענק, דלוק על ערוץ הקטנטנים.

     בירכתי בלבי על המקום הזה, והותרתי בו את ילדיי.

     במהלך היום הראשון לקייטנה, וגם למחרתו, קיבלתי מן הסייעת תמונות בווטסאפ, מסצנות שונות ביומם של הילדים. ראיתי שהם אוכלים, רוקדים, משחקים ונהנים, ורווח לי. זה אכן אפשר לי זמן שקט עם עצמי, שבו יכולתי לעבוד קצת על כתבי אחרים וגם על כתביי.

     בערב החג באתי לקחתם משם לקראת ארבע, כרגיל. כאשר אמרתי להן "להתראות מחר," אמרו לי, "לא, מחר שבתון, אילן, חג."

     "אבל אמרתן לי במפורש שהשבוע זה כולל גם את יום החג עצמו," אמרתי להן.

     "לא, מה פתאום, זה שבתון," התכחשו לדברים שסיכמו איתי בזמן הקביעה של הקייטנה.

     מילא, אמרתי לעצמי. עכשיו אני מבין מדוע קיבלתי הנחה משמעותית כל כך על עלות הקייטנה. הן הורידו לי יום מבלי ליידעני בכך. ניחא. אבלה אותו עם בניי.

     אתמול, יום אחרי החג, כשקמנו בבוקר, מיכאל בכה וסירב ללכת לשם. "בית, בית," הוא קרא, מתכוון לזה שאינו רוצה ללכת למרים.

     "אנחנו הולכים למרים, ואבא הולך לעבוד ויבוא לקחת אתכם אחר הצהריים, כמו תמיד," אמרתי לו, הכנסתי אותו ואת דניאל לרכב ונסעתי לשם.

     כל הדרך בכה. בכיו היה כה עז, עד שכאשר יצאתי מן הרחוב שלי ברוורס דפקתי, בפעם השלישית, את מראת הצד. שברתי אותה כהוגן. זה עלה לי 796 ש"ח להחליפה.

     הבוקר שוב בכה וסירב ללכת לשם. אבל אני הקשחתי את לבי.

     "מיכאל," אמרתי לו, "גם אני מתגעגע אליכם, אבל אין לי ברירה, אני מוכרח לעבוד," והמשכתי לנסוע לכיוון ביתה של מרים.

     כשהגעתי לשם לקראת שבע וחצי מצאתי אותה שם עם ילדיה. שתי הסייעות האחרות עוד לא הגיעו לשם.

     "מה זה, את לבד?" תמהתי.

     "כן, הן עוד לא באו, זה מתחיל בשמונה," אמרה לי מרים.

     "אני חשבתי שזה מתחיל בשבע בבוקר כמו תמיד, במעון, זה מה שאמרו לי," השבתי.

     "לא, לא, בשמונה," ענתה לי מרים.

     נתתי ממש בידיה את מיכאל הבוכה, וברחתי משם.

     אבל טרם צאתי מחצרה הבחנתי פתאום במשהו שלא ראיתי אותו מקודם. הקייטנה התקיימה בבית פרטי באחת מסמטאותיה העזובות של יפו הישנה. בין הבית הזה לבית השכן עומדת גדר אבן בגובה שניים וחצי מטרים. עליה, כך הבחנתי רק הבוקר, עומדות, לכל אורכה, ארבע שורות של בלוקים חשופים, בלי מלט ביניהם, סתם, עומדים זה על זה, ואפילו לא בשורות ישרות.

     ומתחת לבלוקים היה השולחן המוארך, שולחן היצירה של ילדי הקייטנה.

     ברגע הראשון שהבחנתי בזה לא נבהלתי. זה כנראה עוד לא חדר לתוכי. מסרתי את מיכאל הבוכה לידי הסייעת, ואת דניאל, שהחל בוכה אף הוא, את הבכי הקצר של פרידת הבוקר שלנו, ויצאתי משם.

     אך כשנכנסתי למכונית, שילבתי להילוך אחורי, יצאתי מן הסמטה והתחלתי נוסע מיפו לכיוון הבית, הרגשתי שלבי כבד עלי. פתאום נזכרתי בכך, שלמן יומה הראשון של הקייטנה חששתי מפני הטלפון שיגיע מאחת המטפלות, שתתקשר לבשר לי בשורת איוב, כי משהו נפל על ראש בניי.

     כן. זו הייתה חרדה עד כדי כך ספציפית. שמשהו ייפול על ראשם ויגרום לאסון.

     ואת החרדה הזאת הדחקתי יום יום, למן יומה הראשון של הקייטנה עד הבוקר הזה. אבל היום, אחרי שראיתי במו-
עיניי את שורות הבלוקים הרופפים מעל ראשי הילדים, הבנתי שאני מוכרח להקשיב לחרדה הפנימית שלי, שלא סתם היא באה בצורה כל כך ספציפית, שיחת טלפון ובה הבשורה כי משהו נפל על ראש ילדיי. 

     יתר על כן, חשבתי על בכיו של מיכאל. הבכי של ילד המסרב ללכת לבית הזה. אמרתי לעצמי בלבי שאני מוכרח להקשיב לו, לבכיו, שאולי זה אות אזהרה, אולי הילד הרגיש הזה קולט משהו בחושיו הדקים, שמשהו כאן לא בסדר, במקום שאליו אני מביא אותם כבר כמה ימים. שזה לא סתם בכי של ילד, שמוצא את עצמו במסגרת שונה מזו שהוא רגיל אליה, המעון. שזה בכי של ילד, שיש לי איתו קשר טלפתי חזק, שדומה לי מאוד, ברגישותו לדקויות, ושאני מוכרח להקשיב לו.

     בכל זאת ניסיתי להתגבר על זה. חזרתי הביתה, הלכתי למכון הכושר. אבל מקץ עשרים דקות בלבד של אימון אירובי הרגשתי שאני לא יכול להתמהמה אפילו דקה אחת יותר מן הנחוץ. שברגעים האלה, היקרים מפז, משהו עלול לקרות לילדיי, ושאף אחד לא ייקח על עצמו אחריות על כך, מלבדי, ואיש לא יוכל לעולם לנחם אותי אם משהו יקרה להם, דווקא ברגעים האלה, שבהם אני ממשיך באימון הכושר.

     מיהרתי הביתה, נטלתי את המכונית ונסעתי ליפו.

     בדרך עוד עשיתי לעצמי השהייה. עצרתי לרגע בדוכן לממכר הלחם ליד "אבולעפיה," קניתי לי ולילדים פיתה עם זעתר ומאפה ממולא גבינה בולגרית. אמרתי לעצמי, שאולי הם עוד בתוך ארוחת הבוקר, ומוטב שאמתין עוד כמה דקות לפני שאכנס לשם, וגם כדאי שארגע מקודם לכן.

     אבל בסוף פשוט נסעתי לשם, ונכנסתי פנימה, לתוך החצר.

     המטפלות כמובן הופתעו מאוד לראות אותי שם, מהר כל כך.

     "מה קרה?" שאלו.

     "באתי להוציא את הילדים שלי מכאן," עניתי להן.

     "אבל למה?" תמהו.

     "בגלל זה," הצבעתי בידי על שורות הבלוקים שהתנוססו מעל ראשי הילדים. הם בדיוק ישבו שם, מסביב לשולחן המוארך, מתחת לבלוקים.

     "אבל למה עכשיו?"

     "כי רק הבוקר ראיתי את זה," השבתי להן.

     "אבל זה נמצא פה כבר שנים."

     "אז תגידו לבעלה של מרים שיסלק את זה מכאן," אמרתי להן, "אני בכל אופן לא משאיר את הילדים שלי אפילו רגע אחד נוסף במקום מסוכן כזה. אין לי עוד ילדים, ואני לא יכול לקחת על עצמי סיכון שמשהו יקרה להם."

     "לא יקרה להם שום דבר," ניסו לשכנע אותי.

     "אם ייפול בלוק אחד, מספיק בלוק אחד," השבתי להן, "זה יהיה על הראש שלכן לתמיד. אתן לא מבינות את זה!?"

     אספתי את ילדיי, נטלתי מהן את שקית הבגדים להחלפה והחיתולים ויצאתי משם.

     הכנסתי את הילדים למכונית, יצאתי מן הסמטה והתחלתי נוסע הביתה.

     כל הדרך הביתה, מיפו לנווה צדק, בירכתי בקול רם, "ברוך השם שלא קרה שום דבר, ברוך השם שלא קרה שום דבר, תודה לאל שלא קרה שום דבר, ברוך השם שלא קרה שום דבר," עד שהגעתי הביתה.

     ואחרי כן עשינו אמבטיה בחצר, ואחרי כן בעז בא, ללמדני לבשל אוכל בריא לילדים, והילדים הסתובבו והשתובבו מסביב, ואחרי כן בכו, כל אחד בתורו, בכי של התקף טנטרום ממש, ובעז הראה לי איך לעמוד על שלי למולם, ואחרי כן הלך ואנחנו נרדמנו למשך שלוש שעות מיטיבות. והערב כבר אמרתי להם שאין יותר בקבוקי של תינוקות, שהאוכל הזה נגמר, ומי שלא יאכל בארוחת הערב יהיה רעב בלילה, וגם עמדתי על כך שיירדמו איש איש במיטתו.

     שעה שאני כותב את הדברים האלה דניאל כבר ישן במיטתו. מיכאל עומד לידי, אוכל צ'יריוס בחלב, ערני לחלוטין ומתוק להפליא.

     ואני מתברך בזה שהקשבתי לאינטואיציה שלי, ולא סיכנתי אותם יותר מכפי שכבר אירע.

     וזה קרה בזכות מיכאל, שפגש אותי במכון הכושר. הוא שאל לשלומי. סיפרתי לו מה מטריד אותי.

     "האינטואיציה שלנו נועדה כדי שיקשיבו לה," אמר בחוכמתו, ואחרי כן הוסיף, "מפליא שאתה שם לב לכאלה דקויות." הוא התכוון לשורות הבלוקים.

     "אלה לא דקויות," חייכתי אליו במאמץ, "זו ממש סכנה."

     ובזכותו ירדתי ממכשיר הכושר, התקלחתי, התלבשתי ונסעתי ליפו להוציאם משם.

     ואחרי שסיפרתי לכם על כל הדרמה הזאת, עוד בשורה קטנה ומשמחת אחת: הבוקר דניאל, ביוזמתו, קם, הוריד לבדו את מכנסי הפיג'מה והחיתול, אמר 'קקי,' והלך לכיוון השירותים. הוא ניגש לאסלה, והסיט מצידה את הישבנון.

     נדהם סידרתי את הישבנון על האסלה, עזרתי לו לעלות עליה, התיישבתי לידו על כיסא נמוך, ובמשך כחצי שעה ישבתי איתו וקראנו יחד 'קקי, בוא! קקי, בוא!'. בתחילה הוא השתין כמה פעמים. אבל בסוף הוא צהל לפתע 'בראבו! בראבו!' והביט לאחור.

     הסתכלתי לתוך מי האסלה וראיתי. הילד חרבן לראשונה כמו גדול.

     נישקתי וחיבקתי אותו, ואז, ברוב טקס, קינחתי בנייר טואלט את אחוריו.

     מדהים כמה שהדבר הזה מגיע באופן טבעי, בזמן הנכון לכל ילד. ועוד בדיוק בחופשת הפסח, שבה ממילא התכוונתי לגמול אותם מחיתולים וקיוויתי שזה יקרה.

     אז מה היה לנו, בעצם: החזרתי את החופשה לידיי, ומהיום עד יום שלישי בבוקר נהיה יחד בבית. בזמן הזה הם ילמדו בחזרה לישון כל אחד במיטתו, ובע"ה והאסרטיביות של אביהם ייגמלו ממטרנה ומחיתולים.

     ועל זה נאמר – דיינו.

     לילה טוב.