הבוקר, בדרכי אל משרד הדואר של הישוב, הבנתי לפתע שאני חי באתר נופש.
החיים כאן אינם קלים, בשל העובדה שהישוב ממוקם גבוה על ההר, בלי חנות מכולת, מרכז רפואי או שירותים עירוניים אחרים. אבל בו-בזמן, החיים כאן מרגישים כמו חופשה מתמשכת.
ייתכן שחשתי כך בשל הניחוח, הריח העמוק של דשא קצור ושל עשבי תבלין רטובים מטל או מהשקיית בוקר מוקדמת. ייתכן שזה נבע מן העובדה שעברתי ליד הצימרים של הקיבוץ. אלה הם הבתים הראשונים שנבנו כאן. חדרים קטנים עם מטבחון, מקלחון ושירותים. כאלה היו תנאי המגורים של מייסדי הקיבוץ, אחרי שלב האוהלים. כיום מייסדיו גרים בבתים גדולים, וחדריהם הראשונים מושכרים כצימרים.
התחושה הזאת, של חיים בחופשה מתמשכת, התגברה כאשר ירדתי מן ההר אל תחנת הרכבת החדשה בכרמיאל. התחנה נפתחה רק לפני ימים ספורים, והיום הייתה נסיעתי הראשונה ברכבת החדשה מכרמיאל.
התחנה חדשה, נקייה ורחבת ידיים. הרכבת שחיכתה לנו ברציף הייתה נקייה אף היא, וצוות הרכבת היה מלא רצון טוב. התיישבתי, והתחלתי קורא כתב-יד של רומאן שכתבה חברה קרובה שלי. קראתי בו לאט, מפני שהתענגתי על העברית שלה ועל הדרך שהיא מתארת בה נופים, בני אדם ואירועים, וגם משום שרציתי להתבונן בנוף שנשקף אלי מבעד לחלון הרכבת – ירקות הגליל, השמים, הים – ולחגוג את העובדה שאינני צריך עוד לנהוג כול הדרך מתובל עד לתחנת הרכבת בעכו, כפי שעשיתי עד כה.
אני כול כך שמח שעברנו מתל אביב לתובל. זה כנראה הדבר הכי טוב שעשיתי בימי חיי, מלבד הבאת בניי לעולם. לפני שהחלטתי להיות לאב, ואחרי כן לסוג של חקלאי, הייתי גבר הומו יחיד, המשיט את ספינת חייו בין מערכת מונוגמית אחת למשנהה, בין ספר אחד לבא אחריו. חייתי בדירה בדמי מפתח, שלא הייתה ממש שלי, בתחושה מתמדת של חוסר סיפור ושל מתח. כיום אני אבא, סופר וחקלאי. אני גר עם שני בניי בבית גדול שהוא שלנו, ואני מודה לאלוהים, לאבא שלי ולאינטואיציה שלי על כול מה שיש לי.
אך הדבר הראשון שאני מודה עליו לאלוהים הוא יכולת הכתיבה שלי. זוהי כנראה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מאלוהים, מלבד החיים עצמם. הכתיבה בעבורי היא נשימה, היא תרפויטית, מלאת דמיון ומחוללת בי תמורה מתמדת. יום ללא כתיבה הוא בעבורי יום בלתי ממומש. לכן, כתבתי היום, אף על פי שהיו לי בקושי עשרים דקות לעשות כן.
אחרי אימון הכושר היה עלי לנקות את הבית לכבוד אבא שלי, שהיה בדרכו הנה מרמת השרון כדי לשמור על מיכאל ועל דניאל בזמן שאני אלמד בתל אביב. כפי שהסברתי לבניי פעמים רבות, אני מכבד את אבא שלי, ולכן אני תמיד מנקה את הבית בטרם בואו אליו, ואלינו.
זה מה שעשיתי הבוקר. ואחרי כן נותרו לי בקושי עשרים דקות לפני שהיה עלי למהר במכוניתי לתחנת הרכבת החדשה בכרמיאל, כדי להספיק להגיע לרכבת של 11.30 לתל אביב. למשך כמה דקות תהיתי האם עלי להכריח את עצמי לכתוב, בעודי ממהר כול כך לרדת למטה. עניתי לעצמי בחיוב. ברור שעלי לכתוב לפני שאעזוב את הבית לכיוון תל אביב. הכתיבה הטובה והמהירה ביותר שלי נעשית על גבי מכונת הכתיבה, ואם לא אדפיס בה מיד, יהיה עלי לכתוב בכתב-יד, בדרך. זה בסדר גמור, אלא שבדרך כלל אני לא מוציא מהכתיבה בכתב-יד סצנות שלמות, אלא מונולוגים פנימיים של הדמויות שלי. ומאלה יש לי די והותר.
לכן, הוצאתי את מכונת הכתיבה לחצר וכתבתי, מהר מאוד, שני טקסטים נפרדים. התחלתי במה שהרגשתי כמה דקום מקודם לכן, אחרי ביקור בשירותים. הרגשתי הכרת תודה על כך שהגוף שלי מתפקד במלואו. כתבתי את זה, וזה הוביל אותי לכתוב על הדרך שהגיבור שלי תופס בה את גופו ואת הדיכוטומיה בין גופו לבין נפשו. אחרי כן נזכרתי בנושא אחר שחשבתי עליו לפני מספר ימים, בנוגע לספר שלי, אך לא כתבתי עליו עד כה. אז הבוקר עשיתי כן.
ואז עליתי על המכונית ונסעתי לכרמיאל, אליה אני נוסע כעת ברכבת הלילה, בדרכי חזרה הביתה.
זה היה יום ארוך, אבל יום מלא בהכרת תודה ובתחושת סיפוק. מי ייתן וכול ימיי יהיו כאלה. תוכלו לעזור לזה לקרות באמצעות תמיכה בקמפיין גיוס ההמונים שלי, כאן.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
תודה ולילה טוב,
אילן.
אילון תודה גדולה את לב לחריצות כוח ההתמדה, שום כישרון לא היה בא לידי ביטוי אחרת.