יומן מלחמה (283).
רק הבוקר הבנתי שגן הירק שהכנתי לי כאן, בסיועם של שיר רגב וצוותו, הוא גינה טיפולית אישית. תוך כדי עבודה בגינה אני לעתים מאזין לרדיו או לפודקסטים, וכך יצא שהאזנתי היום בגלי צה"ל לאייטם על מישהי שיצרה גינה טיפולית לנפגעי פוסט-טראומה ברמת הגולן. שמעתי אותה מדברת על הקשר עם האדמה, ומה שהוא נותן לאדם, והבנתי שזה בדיוק מה שאני עושה.
מזה זמן שאני מקפיד להתחיל ולסיים כול יום בעבודה בגן הירק שלי. על פי רוב מדובר בשעתיים לפני הצהריים ובשעה אחת לפנות ערב. אבל בשבתות ובחגים כמו חג השבועות אני מבלה בזה שעות ארוכות יותר. אתמול עקרתי עשבים שוטים מחלקה שלמה, מתחת לעץ התות. היום השלמתי זאת ואז גרפתי את כול הגזם, העשב והעלים היבשים מתחתיה, סיקלתי ממנה אבנים ואז מתחתי לאורכה שתי שורות של טפטפות. מיד אחרי כן זרעתי לאורכן אבטיח וכרוב סגול. כעת נותרה בידיי רק שקית זרעים אחת, של תירס צהוב, וכדי שיהיה לי היכן לזרוע אותו עלי לעקור עשבים שוטים ממעבר בין החלקות.
שמתי לב לכך שאני מקפיד שתמיד יהיו אתי זרעים או נבטים לשתילה. זה מחייב אותי לעבוד בגינה, ואני עושה את העבודה על פי רוב בישיבה על העפר, ממש כך, ובידיים חשופות. אני צריך להרגיש את האדמה בכול גופי. לגעת בה באצבעותיי, לחוש את הלחות או היובש, את מרקם העפר.
יש לי גם כול מיני אבחנות וחוקים. למשל, כול מקום שצימח בו עשב שוטה לגובה הריהו מקום הנהנה ממים, המגיעים מחורי הטפטפות שלי. לכן, מוטב שבכול מקום שעקרתי ממנו משהו גם אזרע או אשתול משהו אחר, ירק כלשהו. וזה מה שאני עושה בהתמדה.
כיוון שבחצרי מצמחים גם שלושה עצי אקליפטוס, שהיו צעירים כשהגענו הנה לפני עשור, אבל תפסו גובה בל ייאמן, תכף הם עוברים את גובה הבית, הם משירים את עליהם על פני הערוגות. אבל עלי האקליפטוס מפרישים מהם חומר רעיל, ולכן עלי לאסוף אותם מדי בוקר באצבעותיי, בכל פעם מערוגה אחרת, כדי שלא יפריעו לצמיחה ולא יצמיתו את מה שכבר נבט בהן.
העבודה הזאת רצופה, מתמדת ובלתי נפסקת. וזו בדיוק תכליתה. השקעתי בבניית הערוגות האלה כסף רב, ועוד כסף ברכישת שתילים וזרעים, כלי גינון וקומפוסט. זו לא השקעה שהערוגות האלה תחזרנה בתוך עונה, הגם שנראה שהן פוריות כעת במיוחד. אבל התמורה שאני מקבל מן הערוגות האלה אינה נמדדת רק בתוצרת חקלאית, אלא בערכים רגשיים ונפשיים. העבודה בגן הירק שלי מעגנת אותי במציאות, בקרקע, מאזנת אותי, מתמירה את כול החרדות ואי הוודאות שאני חווה ככול ישראלי בחוויה של התחדשות ושל צמיחה. היא גם מגשימה את המטרה שהצבתי לעצמי לפני שנים. להשתדל להפוך את הבית שלנו ככול האפשר למשק אוטרקי, לצרוך פחות מן החוץ, לבזבז פחות מזון, להתקיים מעמל כפיי.
זו הסיבה שאני לא זורק תפוחי אדמה שהנצו, אלא משריש, מנביט מהם שתילים ואז שותל אותם בשקי שתילה מיוחדים, ובהם תערובת אדמה כהה, קומפוסט וזיפזיף, כי זה מה שתפוחי אדמה צריכים כדי לגדול. זו גם הסיבה שאני כול כך מצטער על היטרפות ארבע התרנגולות המטילות שהיו לנו. אני מצטער על אבדן חייהן, ולא פחות מכך על היעדרן ממשק הבית, מפני שכול עוד היו חיות כאן לא זרקתי דבר מן המטבח. כול שייר מזון מן הצומח, שיירי אפייה, שיירי בישול של קטניות ועוד העברתי אליהן, והן אכלו הכול בשמחה.
מקץ שבוע מאז נטרפו עלי כעת להתגבר על הקושי הכרוך בזה, להיכנס ללול, לנקות אותו, לתקן את גדרותיו – ואז להביא הנה פרגיות או אפרוחים חדשים. אעשה זאת. אני זקוק לזה כחלק ממרחב הנשימה שלי, כחלק ממשק הבית שלנו, כחלק מן ההיענות שלי לעולם.
בינתיים גם הזמנתי מדבקות למוצרים שבכוונתי למכור מכול העמל הזה. ריבות, ליקרים, זיתים כבושים, חמוצים, לחם. עוד אין לי מושג איך אשווק את זה, אם דרך חברת צ'יטה למשלוחים שאיתה אני עובד, זה יהיה כרוך בתוספת תשלום על שליחות. ונסיעות למרכז הן לא בשבילי כבר. אבל אם למישהו/י מכן יש רעיון איך והיכן לשווק את כול הדברים שאני מייצר, זה יסב לי שמחה.
חג שבועות שמח, ושקט עד כמה שאפשר.
בתמונות: החלקה החדשה מתחת לעץ התות לפני ואחרי מתיחת הטפטפות והזריעה – ושדרת הערוגות בצד אחד של החצר – יש עוד כמה בהמשך – שצמיחה רבה כבר יש בהן, ובשיחי הדלועים אפילו פריחה.
