יש לי בעיה רצינית. אני לא יכול להתחיל את ראש השנה בלי לנקות קצת. זו תבנית שאמי הטביעה בי. בראש השנה ובפסח מנקים. ולא על ידי שליח (עוזר/ת). לבד.
יש לי עוד בעיה. אני לא יכול להתחיל את ראש השנה בלי בגד חדש לילדים. זו תבנית שאבא הטביע בי. בראש השנה ובפסח מחדשים בגד.
אז הבוקר ירדתי עם מיכאל ודניאל לכרמיאל, הסתובבנו בביג וחיפשנו להם כותנות לבנות לחג, עם שרוול ארוך, כי תכף כבר חורף. מצאנו כותנות יפות, וגם סווטשירטים חלקים, כי בבית הספר שלהם התלבושת האחידה משמעה בגד אחיד צבע, בלי הדפסים.
אחרי כן קפצנו למרפאת האחיות, כדי שהאחות תביט באיזו דלקת שהתפתחה מסביב לחתך באצבעו של דניאל, ואז לקניות ברמי לוי, השלמות לחג.
כשחזרנו הביתה פתחתי את המקרר כדי להכניס אליו את המצרכים, אבל המדפים לא נראו לי. מיץ תפוזים נשפך שם, הקריש והכתים את מדפי הזכוכית. ואני לא מכניס מוצרים חדשים למקרר לא-נקי. אז ניקיתי את המקרר וסידרתי בו את המוצרים.
ואז הבטתי בחלון המטבח, בעיקר בפרופיל המתכת שלו, שהיה מזוהם מאבק. אי אפשר להתחיל ככה חג, אמרתי לעצמי. אז הוצאתי את הספריי לניקוי חלונות וחבילה של נייר סופג. הצעתי לדניאל לנקות את החלונות מן החוץ, עם סולם וצינור, מה שכמובן שימח אותו מאוד, ושאני אנקה אותם מן הפנים.
זה הסתיים כעבור שלוש שעות עם כול החלונות ודלתות הזכוכית במטבח ובסלון מבהיקים. כעת נותרו החלונות באיזור חדר העבודה ובקומת המגורים. וארון הבגדים שלי, וכול כונניות הספרים. והחצר. צריך להכין אותה לזריעת הסתיו. והמכונית.
ואחרי שנת הצהריים התבוננתי בבית, טאטאתי אותו, ואז אמרתי לעצמי שאני לא יוצא מהבית לנסיעה לרמת השרון, לפני שאני עושה חרסינות ורצפה. אה, ואת הכיריים והתנור, וגם מזיז אותו כדי לנקות מאחור.
הקיצור, יצאנו מהבית בחמש ושלושים אחר הצהריים, שעה שבה בערבי חג אנחנו כבר בדרך כלל במרכז. הגענו בשבע וחצי, בדיוק כשאבא שלי חזר מבית הכנסת, אכלנו עם כול המשפחה הגדולה שלנו, כולם היו החג, ובתשע ועשרים כבר עלינו על המכונית חזרה הביתה, כדי שלא אירדם על ההגה.
נחתנו כאן באחת עשרה וחצי בלילה.
כמה טוב שיש עוד שני ימי חג להמשך הניקיונות. עד יום הכיפורים כנראה שאספיק את הכול.
ואולי גם לסיים גרסה מלאה של הספר, עד סוף סוכות. אין לי ברירה אחרת. היום השבתי לברכת החג של העורכת שלי בהודעה, שיהיה לנו השנה ספר.
אז כעת אין לי ברירה אלא לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, מולה.
שזה עוד טריק שלי. להתחייב על דד-ליין, מול עוד מישהו/י. אז אין ברירה אלא לעמוד בו.
בדרך לארוחת החג שמעתי את קצה זנבה של תכנית רדיו על חנוך לוין. "כשהילד צוחק." היא הזכירה לי עד כמה אני משתוקק לכתוב לתיאטרון, לעבוד עם שחקנים, במאי/ת ומלחין. לנסוע לאולם חזרות בתיאטרון, להסתגר בו עם במאי/ת ושחקנים/ות, מלחין, מעצב/ת, ולברוא שם חוויה תיאטרונית. לעשות תיאטרון.
זה גם מה שאני מאחל לעצמי בשנה הבאה. חוץ מבן זוג, המון כסף, המון בריאות, המון סקס והמון שמחה עם הילדים – לסיים את הרומן הבא שלי, ואז לכתוב תאטרון. לשוב לאהבה הזאת שלי. לכתוב לבמה.
אני חייב את זה לעצמי. לכתוב השנה מחזה לתאטרון רפרטוארי. לבנות עולם על במה.
שתהיה לכם/ן שנה טובה, מלאה, שנת יצירה ומחויבות ליצירה, שנת בריאות, שנת אהבה. שהמצב הפוליטי ישתנה, שנראה את המדינה והחברה שלנו מתעוררות, משתקמות, חוזרות למסלול תקין. אמן.