אחת המוסכמות המושרשות בפוליטיקה ובתקשורת היא, שכדי להקים כאן מפלגה חייבים להעמיד בראש גנרל, איש צבא. שכן, ישראל היא מדינה המצויה תחת איום מתמיד על קיומה, ורק גנרל יוכל לפרוט על רגשי החרדה של הציבור, להבטיח לו הגנה קיומית ולסחוף אחריו די והותר קולות כדי להנהיג את המדינה.
המוסכמה הזאת היא פרי מלחמות ישראל, כיבוש השטחים והתמשכות השליטה בעם הפלסטיני והתכנית האיראנית להשמדת ישראל. כול אלה הפכו את החברה הישראלית לחברה פטריארכלית, מצ'ואיסטית ומיליטריסטית, שהמנהיג שלה נבחן לא בחזונו הלאומי, לא בכריזמה שלו, לא ביכולת הניהולית ולא ביכולת הביצוע שלו, אלא קודם כול בקריירה הצבאית שלו וביכולתו הרטורית בתקשורת ההמונים.
זה לא תמיד היה כך. בקום המדינה שלט בה חזון אחר לגמרי. הספרא והסייפא, הספר והחרב. דוד בן גוריון היה קודם כול איש רוחני, בעל חזון ויכולת ניהול, וכוחות מרשימים של הגשמת חזונו בעולם המעשים. הוא ידע לכנס מסביבו נבחרת, שהובילה את ישראל לניצחונה במלחמת העצמאות ובמאבקים נוספים. משה שרת ולוי אשכול, גם גולדה מאיר, לא היו אנשי צבא, אלא אנשי מעש. למעשה, למעלה ממחצית ראשי הממשלה שכיהנו בישראל היו א/נשי חזון ומעש, לא אנשי צבא.
יגאל אלון, יצחק רבין ושמעון פרס היו אנשי הספרא והסיפא. מנחם בגין ויצחק שמיר היו מוותיקי המחתרות, אבל קודם כול היו בעלי חזון (בגין) ובעלי יכולת ניהול. כך גם אהוד אולמרט. למעשה, לשרשרת הגנרלים שנבחרו לכהן כראשי ממשלת ישראל השתייכו אהוד ברק, אריק שרון וביבי נתניהו, וכול אחד מהם שלט במידה אחרת של הצלחה. ברק הצליח לחלץ את צה"ל מן המדמנה בלבנון, והגיע כמעט עד להסכם שלום עם הפלסטינים. שרון הצליח להביא להתנתקות, הציל בזה את חיילי צה"ל משנים של התחככות עם הפלסטינים, אך בדיעבד חשף את ישובי העוטף להתעללות העזתים. נתניהו הצליח בהקמת הגדר, ששמרה על ישראל מפני מהפך דמוגרפי של פליטים מאפריקה, ונכשל בכול השאר. ביחסים ישראל עם הדמוקרטים, בשבירת הברית בין ישראל לבין הקהילות היהודיות, בהפיכת ההישג הכלכלי מתקופת כהונתו כשר אוצר לשבר הכלכלי הנורא המתחולל כאן כעת, ובעיקר בחיסול ערכי הערבות ההדדית ואמון הציבור בשלטון, בשעה שהוא נאבק על הישרדותו הפוליטית.
בפעם האחרונה ששלושה גנרלים חברו יחד עם איש פוליטי כדי לרוץ כאן לבחירות, זה נגמר רע. הקוקפיט של גנץ, אשכנזי, בוגי ולפיד עורר בכולנו תקוות גדולות. רבים מאנשי ונשות השמאל הצביעו להם פעם אחר פעם, בתקווה שיביאו לסיום שלטונו של נתניהו בארץ. בסופו של יום, גנץ ואשכנזי פירקו את החבילה, גנבו את קולות בוחריהם, ואמש הוקמה בזכותם ממשלת אחדות ממאירה, ששינתה את חוק יסוד הממשלה, את יחסי הכוחות בין הקואליציה לאופוזיציה, ועלולה לשמש לנאשם כקרש קפיצה מכהונה חלקית כראש ממשלה – אל עמדת חסינות בבית הנשיא.
השבר בשמאל, שנוכח לדעת כי הצבעתו שוב ושוב ל'כחול לבן' הביאה לקריסת 'העבודה' ו'מרצ', הביא רבים ורבות לתלות את יהבם, את תקוותם האחרונה, בסגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל) יאיר גולן. ואמנם, יאיר גולן הוא איש ערכי, אמיץ לב ועשוי ללא חת, הן לפי קורותיו בשירותו הצבאי והן לפי עמידתו על ערכי הדמוקרטיה וההומניזם. אבל למרבה הצער, יאיר גולן זה עוד מאותו דבר. גנרל חסון, יפה תואר ויפה עיניים, מהיר מחשבה וחד דיבור, שערכיו יצוקים מאותם חומרים של מייסדי ישראל ומנהיגיה. יש לו רק שתי בעיות: אין לו כריזמה והוא לא מתרומם.
מקס ובר כתב על משמעותה של כריזמה, שהיא "סגולה של אישיות הפרט, אשר הודות לה הוא מובדל מבני תמונה רגילים, ונוהגים בו כאילו ניחן בסגולות על-טבעיות, על-אנושיות, או לפחות בסגולות ספציפיות יוצאות דופן במיוחד." ובר גם מבהיר, ש"סמכות כריזמטית אינה בהכרח תכונה של האישיות עצמה," כותבת על כך פרופ' רחל אליאור, בספרה הנפלא על הבעל שם טוב ובני דורו, שאני עוד מצוי בקריאתו ומתענג עליה, "אלא תכונה הנובעת מהתחושה שמתעוררת בתודעת העדים לה." יאיר גולן, למצער, כנראה לא ניחן בכריזמה, או שהציבור עוד לא האציל אותה עליו.
כוכבו של גולן דרך כאשר נשא את דבריו, בנאום בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו, במכון משואה בקיבוץ תל יצחק. וכך אמר, בין היתר: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום." דבריו הנכוחים העלו עליו את זעמם של רבים, ובעיני רבים אחרים סימנו אותו כמנהיג.
אבל בחודשים האחרונים, במהלך מערכות הבחירות התכופות ואחריהן, עשה גולן כמה משגים טקטיים, שהעמידו בספק את יכולתו להיות המנהיג החדש של השמאל. הוא תמך בכינון ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, ביקש לצרפה לממשלה, יצא נגד ההסתה שראתה בחברי המשותפת 'מחבלים' ואף צידד בשיתוף שר ערבי בממשלה הבאה. אבל בו-בזמן יצא בקמפיין לפיו הוא מתכוון לגבש את 'השמאל הציוני,' מה שבהכרח שומט את בסיס התמיכה המקווה שעמל עליו, בקרב החברה הערבית.
בניגוד לכמה וכמה מחבריי וחברותיי מן השמאל, אני מחזיק מעצמי ציוני לעילא ולעילא. אני מאמין באמת ובתמים שאין לנו ארץ אחרת, אין לנו מקום אחר, שישראל היא מקומנו ההיסטורי, הטבעי והנחרץ. יתר על כן, אני מצדד בהקלת חוקי הגיור ובהרחבת חוק השבות, כך שצאצאי היהודים המומרים ואנוסי ספרד ופרעות ישראל לדורותיהם, מקהילות יהודיות ויהודיות-למחצה בברזיל ובאמזונס, ובכול דרום אמריקה, וגם בהודו-סין, יוכלו לעלות ארצה, לשוב ליהדותם במתכונת רפורמית או קונסרבטיבית, ולהערות את תרומתם התרבותית והכלכלית לחברה הישראלית, כלכלתה, תרבותה ועתידה.
עם זאת ודאי לי, שהמנהיג הבא של השמאל לא יוכל לתפוס בשלטון בבחירות, אלא בשיתוף פעולה ובתמיכה מלאה מצד החברה הערבית בישראל. וגם, ובעיקר, הוא אינו יכול לקוות לעשות זאת על ידי היותו 'עוד מאותו הדבר.' עוד גנרל עם ערכים מוצקים, היסטוריה צבאית מוצלחת, חזון ביטחוני ברור – וחזון לאומי מעורפל.
כדי לשנות את הכיוון שאליו ישראל נסחפת, נגרפת, ובו תאבד, חלילה, על השמאל לקומם מתוכו הנהגה של ספרא וסיפא. קאדר של מנהיגים ומנהיגות, אנשי חזון ומעש, מן החברה היהודית והחברה הערבית כאחד. הם יוכלו לשלב ביניהם גנרל כמו יאיר גולן, אבל לא להסתמך עליו כעל מחולל התמורה הנחפצת והנדרשת כול כך בישראל עכשיו.
ובתוך כך, אזכיר את ההצגה והסרט 'אמי הגנרלית,' בכיכובה של גילה אלמגור, שבו האם הדואגת היא הכוח המניע במשפחה, שבה בנה מפקד בחצי האי סיני ובעלה מספר לה שהוא במילואים. ההצגה הזאת הייתה שלאגר. אין סיבה שהיא לא תהפוך למציאות. רק ראשת ממשלה אחת כיהנה כאן, בשורה של גברים. גולדה מאיר. היא לא הייתה מוצלחת במיוחד. אבל ראוי שמחנה השמאל יעמיד בראשו גם מנהיגות, לא רק מנהיגים. כי כאשר עמדה בראשו מנהיגה, כמו שולמית אלוני, זכר צדיקה לברכה, היא הייתה חכמה, דעתנית ונחרצת, בעלת חזון וגם אשת מעש, וקוממה את מרכיבי מרצ מעפרם.
הלוואי ונדע להקים הנהגה חדשה של השמאל, ובה משמשים יחד גברים ונשים משכמם ומעלה, שכולם אנשי ונשות חזון ומעש, וביניהם יכול להשתבץ גם גנרל בעל ערכים ויפה עיניים אחד.
