בשנה החולפת התפשטו בעולם שתי מגיפות, מגיפת הקורונה – ומגיפת הדיקטטורה. השילוב הקטלני בין השתיים אינו חדש. בימי ההיסטוריה ידועים מקרים רבים נוספים, שבהם, בתקופות משבר בריאותי גלובלי, עשו שליטים שימוש בהכרח לחסן ולרסן את האוכלוסיה – כדי להשתלט עליה באופן כוחני.
מעצם טבען, מגפות הן כר נוח לצמיחתן של דיקטטורות. מחלה הופכת למגיפה כתוצאה משלושה גורמים עיקריים: יכולת הנגיף להפיץ ולשכפל את עצמו במהירות, תנאי הדיור, צפיפות האוכלוסין והתברואה של האנושות – ודפוסי ההתנהגות האנושית ביחס אליו. לכן, הדרך לגבור על התפשטות מחלה והיהפכותה למגיפה היא שילוב בין חקר מדעי למציאת חיסון מפני המחלה, שיפור תנאי המחייה של האנושות – וריסון ההתנהגות האנושית באמצעות הסברה ואכיפה.
הדרך למנוע השתלטות של שליטים רודניים על האנושות בזמן מגיפה היא באמצעות שקיפות ושיתוף הציבור בידע המתעדכן בכול רגע ורגע בנוגע למגיפה ולדרכי ההתמודדות עמה, מתן פתרונות לתנאי דיור וסניטציה גרועים, בקרב קהילות עניות, ושמירה על האיזון בין חירויות הפרט, ובהן חופש הבחירה של היחיד על גופו, חופש העיסוק, המבע והתנועה, לבין ההכרח לשמור על ערבות הדדית של האנושות, אדם כלפי זולתו ואומה כלפי חברתה.
כפי שהבהיר חברי, פרופסור אהוד שפירא, מייסד המפלגה הדמוקרטית, בשיחת זום שנערכה אתו השבוע, התערובת העתיקה של מגיפה בריאות ומגיפת דיקטטורה מתחוללת במאה ה-21 בתוך משבר כפול. משבר אמון של הציבור בהנהגתו, ומשבר האמת. במצב שבו בראש המדינה עומד נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, העושה כול שביכולתו כדי לקעקע את מוסדות הדמוקרטיה; כאשר הוא מטיל חסיון על דיוני קבינט הקורונה שעמד ברשותו למשך שלושים שנה; כאשר הוא נוטל לידיו סמכויות חירום מכוח חוק חירום הקורונה, משתית איכון שב"כ על אזרחי המדינה וכעת גם מציע 'סוכריה' בדמות דרכון ירוק, שנועד להקנות זכויות יתר אך ורק למתחסנים מקרב האוכלוסייה – כול החלטותיו מחריפות את משבר האמון של הציבור במנהיגיו, ועל ידי כך מסכלות את הדבר המהותי כל כך להדברת מגיפה – הנכונות של הציבור ליטול על עצמו הגבלות, כדי לעצור את התפשטותה.
מכיוון שאנו מצויים כעת גם בעידן של משבר האמת, של פייק ניוז, כתוצאה מכוחן ההרסני של הרשתות החברתיות, הבעיה מחריפה שבעתיים. בצד פרסומים מדעיים של חוקרי המגיפה וחוקרי החיסונים נגדה, התודעה האנושית והאזרחית מוצפת בפרסומים המטילים ספק בממצאי המדע, מעמידים בספק את סמכות האקדמיה ומערכות הבריאות, מטילים דופי בהחלטות המדיניות הציבורית, המבוססת על ממצאי המדע, ומטילות את אזרחי העולם בכלל, וישראל בפרט, לתוך תערובת אמוציונלית, שאינה מאפשרת התמודדות רציונלית עם המגפה.
החברה הדמוקרטית נוסדה על עקרונות החירות, השוויון, הצדק והערבות ההדדית. מלכתחילה, דמוקרטיה נוסדת כאשר מרבית אזרחיה מוכנים להקריב משהו מחירויותיהם הטבעיות, כדי לכונן משטר שיסדיר את חייהם, ויאפשר להם חיים של אושר יחסי, תקווה וצמיחה. המדיניות הציבורית של השלטון, בכול תחומי החיים, מחויבת לשמור במידה המרבית על האיזון בין חירות הפרט והאזרח לבין טובת הכלל, בשם הערבות ההדדית.
כאשר מדיניות ציבורית כזאת מונהגת בידי הנהגה ערכית, המתנהלת בשקיפות, מתוך קשב מרבי לאזרחיה והתחשבות מתמדת בצרכיהם, היא נוחלת הצלחה. ניתן לראות זאת כיום במדינות שנשים עומדות בראשן, אשר החליטו החלטות מושכלות בכול הנוגע להתמודדות עם מגיפת הקורונה, ונחלו בה הצלחה. אולם, כאשר מדיניות ציבורית מנוהלת בידי עבריין החומק מעונשו, מנהיג נרקיסיסט ופראנואידי, שאינו מסוגל להתמיד באף החלטה, אינו עומד באף הבטחה, מקיים פעולות סותרות במהותן – כמו עידוד התיירות לדובאי ולאיחוד האמירויות בזמן מגיפה, בלי בדיקות, השארת שער הכניסה היחיד לישראל פתוח בפני אנשים השבים הנה עם הנגיף, אי אכיפה של הסגר בערים החרדיות, שהוא זקוק לקולותיהן לשרידותו הפוליטית – ובו בזמן אכיפת הסגר על זוג מתעמלי יוגה בחוף הים, על רצים בודדים בשדות, ועל כול שדרת העסקים הקטנים והבינוניים בערים החילוניות – אלה מחריפות את אי האמון של הציבור בשלטון ואת אי הנכונות שלו לקבל על עצמו ריסון ומגבלות שונות, כדי להדביר את המגיפה.
הפתרון למצב הזה אינו צליבה של בני אדם בתוך המחנה הדמוקרטי, בשאלה האם הם בעד או נגד כפיית חיסונים ודרכון ירוק, אלא במשהו אחר לגמרי – בהפלת הרודן, בהחלפת השלטון בדרכים דמוקרטיות, ובכינון הנהגה חדשה, שקופה ודמוקרטית, שתתנהל בשקיפות, תטפל ביד קשה בקהילות השופכות דם עצמן בהתנהגותן מול המגיפה – ותעשה הכול כדי לשמור על האיזון בין חירויות הפרט לבין הערבות ההדדית.
בימים האחרונים מתנהל שיח סוער בנוגע למדיניות החיסון והדרכון הירוק בתוך קבוצות המפלגה הדמוקרטית. לשיח הזה השתרבבו גם אנשים המאמינים, כנראה, בתיאוריות קונספירציה שונות בנוגע למגיפה, או כאלה המבלבלים בין משבר האמון של הישראלים בנתניהו ושלטונו – לבין משבר האמת הגלובלי ומשבר הקורונה. מועמדי ומועמדות הדמוקרטית מתבקשים בימים האחרונים שוב ושוב להצהיר את עמדתם הברורה, החד-משמעית והחותכת – בעד או נגד חיסונים, בעד או נגד הדרכון הירוק – כאילו אנחנו מצויים בפעילות של תנועת הנוער, או במין טקס צליבה פומבי, שבו מועצת טהרני הדמוקרטיה תצלוב פומבית כול מי שמעז לעמוד על הצורך במציאת האיזון הנכון בין חירויות הפרט לבין טובת הכלל.
מנהיגות בעיניי אינה פחדנות, אך גם אינה התעלמות ממורכבות. מצבים גלובליים ומקומיים מורכבים מחייבים חשיבה מורכבת ופתרונות מורכבים. אני מאמין, שאי אפשר לכפות על אדם חיסון, אם אינו מאמין בו, ושלא ראוי להקנות למחוסנים טובות הנאה שתימנענה ממי שאינו מתחסן. בד-בבד עם זאת, אני מקווה מאד, שהמחקר בודק כעת גם את השפעת המוטציות של הקורונה על ילדים מתחת לגיל 16, שימצא גם להם חיסון במידה והם נפגעים מן המוטציות החדשות של הנגיף, אני מקווה שהדמוקרטית והמפלגות האחרות בגוש המרכז-שמאל תחלפנה את שלטונו המושחת של בנימין נתניהו, ואינני חושש לומר כאן בפומבי – קהילות ויחידים הנוהגים בחוסר אחריות כלפי זולתם, בכול הנוגע לשמירה על כללי הריחוק החברתי, ההגיינה האישית והציבורית, ואין זה משנה כלל אם מדובר בחסידי קונספירציה, במתנגדי חיסונים או בחרדים מחצר ויז'ניץ או הרב קנייבסקי – הם פושעים השופכים דם אחיהם ואחיותיהם על מזבח אמונתם העיוורת בקונספירציה של ביל גייטס, בקונספירציה של ה'קבאל' – או בריבונו של עולם.
כול חיי מרדתי במוסכמות. הייתי אחד מן הראשונים שיצאו מן הארון בפומבי בישראל, אם לא הראשון שבהם, בראיון גדול שנתתי לתמר מרוז במוסף "הארץ" בשנת 1986. הייתי מי שארגן את הפגנת הסופרים מול הקרייה נגד יצחק רבין ז"ל, כשקרא לשבור לפלסטינים את הידיים ואת הרגליים. הייתי מי שהפר את צו הצנזורה על המילה 'אטום' למחרת תפיסתו של מרדכי וענונו, בפזמון שפרסמתי לגביו תחת הכותרת 'היית לנו אח,' בעיתון 'על המשמר', זאת בשל מידע שהגיע אלי לגבי כוונותיו הטהורות של וענונו – ועל כך כמעט ופוטרתי מעבודתי בעתון וגם נפתח לי תיק בשב"כ. הייתי ממארגני ועד הפעולה למען וענונו, עשיתי יחסי ציבור לכנס על ה'whisle blowers' שהתקיים בתל אביב, בהשתתפות אישים שונים מרחבי תבל שהדליפו מידע מפליל נגד ממשלותיהם, בעבור ההגנה על האזרח. ארגנתי את מכתב הסופרים ואנשי הרוח נגד חוק הלאום, ואת מכתב הסופרים ואנשי הרוח והתרבות בקריאה להכרזת נבצרות מהותית של בנימין נתניהו מיכולתו לכהן כראש ממשלה. הייתי גם נאמן לעצמי כאשר בגיל חמשים ואחת, בניגוד לרצון בן זוגי ובני משפחתי, נסעתי להודו והבאתי לעולם שני בנים בפונדקאות.
אהיה נאמן לעצמי גם כעת, בכותבי במפורש – אני בעד ערכי הדמוקרטיה, איש לא ילמד אותי מהו שוויון ומהן חירות, צדק והערבות הדדית. אני מהפכן מעצם טבעי, ובדרך כלל גם מקדים את זמני בעשור או שניים. אבל בזאת אין לומר שאני אנרכיסט. דמוקרטיה איננה אנרכיה. ואם אתם מבלבלים בין המושגים, מוטב שנברר זאת עכשיו, לפני שנגיע לשבת בכנסת ובממשלה. שכן, קבלת השלטון לידינו לא נועדה כדי ליצור אנרכיה, אלא כדי להעלות במדרגה רוחנית, ערכית ומעשית ולתקן את הקיים.
