אתמול אמרתי לחברה שלי, שאני מרגיש מאוזן כמו שלא הייתי מימיי. שקט, רגוע, קשוב לגוף. זה היה משפט אחרון בסקירת כול מטלות יומי, שסחררו אותה לחלוטין. היא נדאגה, ואני הרגעתי אותה. אמרתי לה שאני אוכל טוב וישן טוב, עושה אימון אירובי מדי יום, ועובד מדי יום לפחות שעתיים בגן הירק, בעבודה פיסית קשה. היא נבהלה מזה, והסברתי לה, שעבודת האדמה היא הגורם המאזן אותי.
"אני מחובר לאדמה," אמרתי לה, "וזה מחזיר אותי לגיל 9-10, לערוגות הירק שאחי ואני עיבדנו בחצר של בית הילדות שלנו, ברמת השרון, כשעוד הייתה ספק מושבה ספק פרבר עירוני."
הבוקר השכמתי, וזרעתי עשרים זרעי מלון בחלקה המזרחית של גן הירק. אחר הצהריים יצאתי לחלקה הצפונית, והתחלתי עודר אותה, כדי לזבל אותה, למתוח בה את הטפטפות מחדש ולזרוע לאורכה פקוס ושעועית ירוקה. לפתע שמעתי רחש שנשמע כמו לחשוש של נחש. נרתעתי לאחור בדיוק רגע לפני שסילון מים התפרץ מן האדמה אל פניי.
זה לא היה נחש. פשוט תקעתי את שיני הקלשון החד שלי בצינור החבוי מתחת לקרקע.
בפעם הקודמת שזה קרה, הזעקתי את השכנים. הפעם לא רציתי לעשות להם עבודה. התקשרתי לשרברב מן האזור, והוא בא ותיקן זאת, בעלות של 500 שקלים. אני מניח שיכולתי בעלות זו לרכוש קילוגרמים של שעועית ירוקה ומלפפוני פקוס. אבל לא את ההנאה והסיפוק שלי מעיבוד האדמה ועבודת החצר.
בעודו מתקן את הצינור, המשכתי להפוך את האדמה. יש לי עוד עבודה רבה בזה, בחלקים שונים של גן הירק. עשבים שוטים השתלטו על מקטעים ממנו, וכדי להשיב אלי את המשאבים, המים, העפר, עלי לעבוד.
עבודת האדמה היא הדבר שהכי מספק אותי כעת. אמנם, יש באופק בחור חדש, צעיר ומתוק. אבל עד שיגיע הנה, עבודת האדמה היא המקום להוליך אליו את כוחותיי. היא לא רק מאזנת אותי נפשית ורגשית וגופנית, היא גם מקבעת אותי במקום הזה, בתובל. רק עבודת כפיים על פסגת ההר כאן מחברת אותי למקום לבלי הפרד.
אז לסיום, קבלו את עטיפתו של אחד משלושת ספרי השירה הבאים שלי, "סיור כתובות," שכולו שירי היקלטות בנוף של תובל, ושירי געגועים לעיר. צילום העטיפה נעשה בידי ניל מרסר, צלם נפלא וחבר תובל. ספרי השירה יראו אור פחות או יותר בו-בזמן עם 'הנזיר היהודי,' וספר-הילדים שלנו, 'הסיפור של מיכאל ושל דניאל,' על הפונדקאות. זו דרכי לאותת לעולם שאני כבר בשלב הבא של יצירה חדשה – שליחת היצירות שכבר השלמתי אליכם.ן, אל העולם.
הנה שיר אחד מתוכו.
מִפִּרְקֵי תּוּבַל
א.
רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁהַכְּבִישׁ מִתְפַּתֵּל
וְזוֹרֵק אֶת הָרֶכֶב בִּדְהִירָה אֶל הַשַּׁעַר
אֲנִי מֵאֵט, עוֹצֵר
וּמַבִּיט בִּדְמִי הַשְּׁקִיעָה עַל הַיָּם –
מֵרֹאשׁ הָהָר הֵם נִדְמִים,
הַדִּמְדּוּמִים, כְּגוֹנֵי אֲפַרְסֵק –
וּפוֹשֵׂק אֶת פִּי בִּבְכִיָּה לֹא נִשְׁמַעַת
שֶׁל הוֹדָיָה וְשֶׁל אשֶׁר
עַל כָּךְ שֶׁזֻּמַּנְתִּי לְכָאן,
עַל כָּךְ שֶׁנַּעֲנֵיתִי,
עַל כָּךְ שֶׁאֲנִי כְּבָר עוֹבֵד
אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה
בְּאַדְמָתוֹ, בְּלִבּוֹ.
כְּשֶׁסִּפַּרְתִּי עַל כָּךְ לְעֵינַת וּלְיָאיָא
צָחֲקָה עֵינַת וְאָמְרָה, אַתָּה רַגְשָׁן.
חִיַּכְתִּי וְהוֹדֵיתִי שֶׁאָכֵן,
כָּךְ הַדָּבָר, אַךְ יֵשׁ לִי לָזֶה
כָּל הַסִּבּוֹת בָּעוֹלָם.
מִתְיַפֵּחַ מֵרֹב תּוֹדָה עַל זֶה
שֶׁאֲנִי חַי, שֶׁאֲנִי כָּאן.
ב.
אִי אֶפְשָׁר לְדַמּוֹת לְדָבָר אֶת
חֶדְוַת הֶעָמֵל, הַגּוֹרֵף וְעוֹדֵר
אֶת אַדְמָתוֹ, מְתַחֵחַ אוֹתָהּ,
זוֹרֵעַ בָּהּ, עוֹמֵד לְמוּל
נֶבֶט, פֶּלֶא הַבְּרִיאָה, גַּם
כְּשֶׁתַּהֲלִיךְ גִּדּוּלוֹ צָפוּי וְיָדוּעַ.
לִרְאוֹת קִפּוּל גִּבְעוֹל יָרֹק
נֶחֱלָץ מֵעָפָר, זֶה
דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה אֶת הַחַיִּים כֻּלָּם.
זֶה רֶגַע שֶׁל אשֶׁר, שֶׁל הַבְרָאָה,
שֶׁהַכֹּל מִתְחַוֵּר בּוֹ –
מַעְגַּל הַזְּרִיעָה, הַנְּבִיטָה, הַצְּמִיחָה,
הַהַבְכָּרָה, הַכְּמִישָׁה וְהַמָּוֶת,
הַשִּׁיבָה אֶל הַיְסוֹדוֹת, וְאָז הַתְּחִיָּה.
כָּל חַיֵּי אָדָם קְפוּלִים בְּרֶגַע בּוֹ
נֶבֶט בֶּן יוֹמוֹ מַבְקִיעַ דַּרְכּוֹ
בְּרֶגֶב תָּחוּחַ שֶׁל אֲדָמָה,
אֲדֻמָּה מִתְּסִיסָה וּמֵחֶסֶד.
21.5.17
