ליבי תבוא. או: דיבורים.

כשזה רק התחיל, אמרתי לעצמי שלא אהיה כמו כל ההורים, הכותבים כל חוכמה שילדם מוציא מפי. אבל מדי פעם שרבבתי כאן מלים שאמרו. אלא שכעת מיכאל ודניאל כבר מדברים, פשוט מדברים, משפטים שלמים, סיפורים, היסקים של דבר מתוך דבר, והדבר הזה קרה כמעט בן-ליל, או מה שנדמה כבן-ליל, וכנראה שגם בזה אינני שונה מהורים אחרים. כולנו נעמדים נפעמים מול פעוטות, המתחילים לדבר, ולפתע גם מגלים מה אצרו בזכרונם ומה הם טווים בדמיונם, מה הם מרגישים ואיך הם קולטים את העולם מסביבם. וזה הרי מופלא, הנס הזה.

אתמול בערב הבחינו הילדים, בפעם המי יודע כמה, בבקבוק התרסיס של שמן המכונות, שעומד על הגדר המקיפה את החצר שלנו, מאז שכחה אותו שם חברתי ליבי, כשבאה לעשות תספורת קיץ ללונה. אבל אתמול התנהל ביני לבין דניאל דו-השיח הבא:

"ליבי תבוא," אמר דניאל.

"אתה רוצה שליבי תבוא לבקר אותנו?" שאלתי.

"כן. ותחתוך את השערות של לונה," השיב.

"אבל לונה צריכה את השערות שלה," הסברתי לשניהם, "עכשיו חורף, ובחורף הפרווה שלה שומרת עליה, שיהיה לה חם. לכלבים אין מעילים, מגפיים ומטריות כמו אנשים, והפרווה שומרת עליהם. חוץ מזה, אני אתקשר לליבי ואבקש אותה לבוא לבקר אותנו, בסדר?"

"אני אעשה קפה לליבי ולאבא אילן," אמר דניאל, "אני אלחץ על הכפתור במכונת הקפה."

"בסדר גמור," חייכתי אליו, בתוכי נרעש ומאושר מן השיחה הזאת.

אמנם, אני מזמין אותם לגרור כיסא משולחן האוכל ולעמוד לידי כשאני במטבח. והם גם עושים זאת כשאינני שם. הם גוררים כיסאות אל השיש, ממלאים בעצמם כוסות מים ממתקן התמי 4, יודעים לא לגעת בכפתור של המים החמים, אלא בכפתור המים הקרים בלבד, והשבוע, כשעשיתי ספונג'ה והורדתי את מכונת הקפה מן השיש, כדי לנקותו, שמתי לב שהם 'מסדרים' את המכונה, כלומר מפרקים אותה לגורמיה. אבל לא חשבתי שהם מתאמנים בהכנת קפה, כפי שראו אותי עושה.

ערב אחר, בשכבו על שידת ההחתלה, שאל אותי מיכאל – "אני הולך עבודה, אני אביא כסף לקופה, עוד מעט חוזר, אוקיי?" מניף בידו האחת סרגל ממגירת כלי העבודה שלו, ובאחרת אקדח יורה מטוסים, שהביא להם היום אחי יאיר במתנה.

"בסדר, מתי תחזור?" שאלתי.

"עוד מעט," ענה.

בערב אחר ביקשו וחיסלו כל אחד תפוז שלם, אולי שניים, מקולף וחצוי לפלחים בקעריות שלהם. מעט מאוחר יותר ניגשתי אליהם, הם שיחקו אצל אילנה, כרגיל, ושאלתי –

"מיכאל, אתה רוצה ארוחת ערב?"

"לא, תודה. אכלתי תפוז," ענה לי.

תפסתי אותו, חיבקתיו ונישקתיו לבלי די. לשמוע מבני בן השנתיים וחצי תשובה כל כך שלמה, מלאה ועוד מנומסת, זה כבר באמת היה משהו שהתקשית להכיל. אז עברתי על גדותיי, בחיבוק ובנישוק.

"אני אח של מיכאל," אמר דניאל השבוע, "אבא אח של דוד יאיר."

"ומי עוד?" שאלתי.

"דוד טל ודוד אביב."

"סבאל'ה אברם אח אבא אילן," הוסיף.

"לא," צחקתי, "סבאל'ה אברם הוא אבא שלי, כמו שאני אבא שלכם. אתם נכדים של סבא אברם. תגידו נכד."

"נכד."

"לסבא אברם יש הרבה נכדים – עומרי, איתן, ליה, אופיר, זיו, שראל, אורי, כליל ומיכאל ודניאל," הוספתי. "כולם נכדים של סבא אברם."

שלשום בבוקר, ביום שישי, בדרך למעון, ירד גשם וזרחה שמש, וקשת בענן מרהיבה ביופיה נמתחה מעל העיר. הראיתי להם את הקשת, לימדתי אותם לקרוא לה "קשת בענן," ואחרי כן דיברנו על העננים הכבדים, ועל כך שעוד יירד הרבה גשם היום או הלילה.

"לא רוצה הרבה גשם," התאונן מיכאל. "רק קצת גשם."

"אתה לא אוהב גשם?"

"לא. רק קצת גשם."

"טוב מיכאל, אני לא יכול לקבוע כמה גשם יירד," הסברתי לו. "הגשם מחליט לבד. העננים באים מן הים, ואז יש גשם. אבל גשם זה טוב. הצמחים מאוד שמחים שיורד גשם, כי הם שותים את המים וגדלים. גם החיות שמחות שיורד גשם. וגם אנחנו צריכים גשם, כי המים של הגשם הם המים שאנחנו שותים, ומתרחצים בהם. גשם זה טוב. כשאין גשם זה רע מאוד."

*

"ממש כיף שאתם כבר מדברים," אמרתי להם השבוע, "ככה אני יכול לדעת מה אתם רוצים, מה מפריע לכם."

"כואבת לי הבטן," אמר איזה יום מיכאל.

"כואבת לי האוזן," אמר דניאל ברגע אחר.

"כואבת לי היד, רוצה ללכת רופא קופת חולים," אמר דניאל.

וגם – "תשים לי את הקרם בטוסיק, התרופה שלי," ביקש.

"תודה רבה שאתה מזכיר לי את זה," השבתי – ומרחתי לו את הקרם, כנדרש.

*

"אני ילד חמוד," פתח דניאל אמש במונולוג.

"אתה מאודחמוד. שניכם חמודים," השבתי לו.

"גם מיכאל חמוד. גם אבא אילן חמוד. גם לונה חמוד. גם אילנה חמוד. גם דורית (הגננת) חמוד. גם טהני (הגננת) חמוד. גם סבאל'ה אברם חמוד."

תפסתי את שניהם ונשקתי לכל אחד מהם על רקתו ועל מצחו.

"די, אבא, די," ניסה מיכאל להתנתק בין זרועותיי כשהתנפלתי עליו בחיבוקים ובנשיקות.

"למה די?" שאלתי, "אני מאוד אוהב אותך ורוצה חיבוקי ונישוקי."

"אני משחק אילנה," אמר – ונעלם בדלתה של השכנה.

*

בזמן האחרון שמתי לב שהם גם שואלים הרבה 'מה זה,' ו'מי זה' או 'למה זה.' והם עושים כן על כול דבר. על אדם שהם רואים ברחוב, על רעש שהם שומעים בשוכבנו במיטתם עם ערב, על כל אובייקט שהם מוצאים במגירות האוצר שבתחתית שולחן הכתיבה שלי. שדכן, מחלץ סיכות, מפתח סיבוב של צעצוע כלשהו, תרמיל חצוי של עץ הצאלון. ועל פי רוב, גם אחרי שאני מסביר להם מהו אותו הדבר, הם ממשיכים ושואלים 'אבל מה זה,' ועלי לשוב על אותה התשובה שלוש וארבע פעמים, עד היא מרצה אותם, או עד שאני מאבד סבלנות, ואומר להם 'די, כבר הסברתי לכם מה זה. עכשיו בואו נראה דבר אחר.'

*

הרגעים האלה, של ראשית הדיבור, הם יקרים מפז. כך, גם הבוקר הזה, כשדניאל קם, ראה אותי כותב בעט במחברת הצהובה שלי, את החלומות שחלמתי הלילה, ואמר –

"גם אני רוצה לכתוב."

נתתי לו עט ודף מן המחברת, שלעולם אינני תולש ממנה דפים.

כמה רגעים אחרי כן התעורר מיכאל והצטרף אלינו, ליד שולחן האוכל במטבח.

"אבא, גם אני רוצה לכתוב," ביקש.

אף הוא קיבל עט ודף מן המחברת.

בקצב הזה, חשבתי לעצמי, מהר מאוד נזדקק לדירה גדולה יותר, עם חדר ארכיון. כבר עתה ישנן שלוש מגירות עץ רחבות בארון הבגדים, המלאות בכל נייר ומזכרת שלהם, מרגע היוולדם, דרך כל חג וחגיגה בגן. אם הם מתכוונים גם לכתוב, כמוני, הרי ארצה לשמור כל טיוטה שלהם. וזה כבר יחייב אותנו בבית גדול.

דיה לדאגה בשעתה. בינתיים אני מתמוגג מן הדיבור שלהם, ובכלל, מהיותם בניי.