החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (28)
פעם, כשהיינו ילדים, הטלוויזיה בערבית היחידה שודרה בערוץ הראשון וכללה מהדורת חדשות שלא הבנו ממנה מילה, וסרט מצרי. לעתים גם תוכנית מוסיקלית, עם מוסיקה בחצאי טונים וכלי פריטה ונגינה משונים, 'אכזוטיים.' אני עוד זוכר איך בלילות שישי היינו מתכנסים מסביב לטלוויזיה בשחור-לבן, כדי לצפות בסרטים הללו, שאהבנו את המלודרמה בהם, לפני שהכרנו את אחותה הגדולה בערוץ הטלנובלות.
מאז עברו שנים. הטלוויזיה הפכה משחור-לבן לצבעונית, נוספו לנו כמה וכמה ערוצים, וגם החברה הישראלית השתנתה. הערבים בישראל החליטו לצאת מתוך תודעת המיעוט שלהם, יצאו ללימודים בהמוניהםן וגם הקימו מסגרות פוליטיות חדשות. את רק"ח וחד"ש החליפו רע"מ ותע"ל וחד"ש והרשימה המשותפת. את ההתכוונות החברתית-פוליטית שלהם הסיטו מן המאבק הפלסטיני למאבק אזרחי צודק, למען צדק, חירות, שוויון וערבות הדדית בחברה האזרחית.
הדברים האלה לוו במינויים של א.נשים חדשים בכלי התקשורת. כך זכינו בכתב החדשות המעולה, עלי מוגרבי, בכתב ובעורך שיבלי מנסור בגלי צה"ל, בלוסי אהריש, במוחמד מג'אדלה, ואחרים. סליחה, אבל אינני צופה בכול הערוצים ולא את כול השמות אני זוכר ומכיר.
אך עם נסיקתם המטאורית של לוסי אהריש ומוחמד מג'אדלה, כך גם נפילתם. לוסי אהריש הוּדרה מן התקשורת המרכזית אחרי שהשתתפה בהפגנה וירטואלית שארגנה תנועת "דרכנו." עד אז הייתה מגישת החדשות המרכזית של המהדורה האנגלית בערוץ הבינלאומי i24news, הגישה את תוכנית השיח "שיחת היום" בחברת 'רשת' (ערוץ 12) והייתה אחת מהדמויות הערביות הבודדות בטלוויזיה דוברת עברית. היא ביטאה את עמדותיה בענייני אקטואליה, ועל כך זכתה להערכה רבה, וגם לביקורת. נדמה כי ההפגנה שהשתתפה בה זימנה למעסיקיה תירוץ נוח כדי לסלקה מן העמדה המרכזית שתפסה. למרבה השמחה הקימה לוסי, יחד עם תנועת "דרכנו", ערוץ תקשורת עצמאי, ובו מצאו מקום עיתונאים רציניים נוספים, שנעלמו מכלי התקשורת המרכזיים.
בשבועיים האחרונים נעלם גם המגיש המוכשר מוחמד מג'אדלה מן המסך, והשמועות בעולם התקשורת טוענות, כי הורחק משידור בשל הביקורת הקשה שהשמיע בתוכנית אולפן שישי על עמיתו, עמית סגל, ועל התוכנית שבה הוא משתתף.
ככה זה אצלנו. הערבי עשה את שלו, וברגע שהוא מעז להרים את ראשו – עליו ללכת. הוא טוב וראוי, מחונן ומוכשר, כאשר הוא מצליח להביא ידיעות בלעדיות מן 'המגזר' הערבי ולספק פרשנות חכמה ומדויקת למתרחש בו. הוא לא ראוי אם הוא מעז להשמיע מילת ביקורת על גופי התקשורת שהוא חלק מהם או על עמיתיו למקצוע, גם אם הם מניפולטיביים כמו עמית סגל. זה, כמובן, לפי דעתי האישית.
הדרת מגישים וכתבים ערביים מן המרקע או מכלי התקשורת המרכזיים ברגע שהם מעזים להביע דעה עצמאית אינה ראויה, ואסור לה שתימשך. כוחו של עיתונאי הוא ביושרתו, ביכולת שלו להביע את דעתו ללא מורא, אך תוך הסתמכות על עובדות בדוקות. בעידן המודרני, עוד מאז שנות התשעים בעיתונות הכתובה, זכו העיתונאים גם בחירות להביע את דעותיהם האישיות, בסגנונם הייחודי, בשלל נושאים.
חירות הביטוי של העיתונאי היא אבן יסוד בחברה האזרחית הדמוקרטית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברה שסועה וקרועה כמו החברה הישראלית. כלי התקשורת אמורים לשקף את הרבגוניות, השונות והמורכבות רבת הסתירות של החברה הישראלית, ולאפשר מתן ביטוי נרחב ככול האפשר למגוון הדעות, הלשונות, הדתות, סגנונות החיים, הערכים וההשקפות של אזרחי ואזרחיות ישראל. כול ניסיון למשטר את הדעות של עיתונאים הוא מעשה של פגיעה בדמוקרטיה, בתקשורת החופשית ובמרקם החיים במדינת ישראל.
אני קורא כאן לקברניטי ערוץ 12 להשיב מיד את מוחמד מג'אדלה לשידור. ראוי גם להציע ללוסי אהריש עמדה בכירה, כזו שהיא ראויה לה. אם אנו חפצי חיים במדינה יהודית דמוקרטית, בחברה אזרחית מתוקנת, עלינו לטפח דור חדש, צעיר ועצמאי של מגישים ומגישות, כתבים ועורכות, מן החברה הערבית בישראל. חירות הביטוי של צעירי וצעירות החברה הערבית בארץ היא הערובה לחיים אזרחיים מיטיבים ותקינים.
בהזדמנות זאת אומר מילה גם על האלימות הנוראה בחברה הערבית, ועל ההפגנות מול ביתו של השר לביטחון פנים, עומר בר-לב, בקריאה למיגורה. אין חולק שיש לטפל טיפול שורש בתופעת האלימות הזאת, שלצערי הייתי עד לה לא אחת, כתושב הגליל. השינוי חייב לבוא הן מצד המדינה, באכיפה מחמירה של חוקיה, והן מצד אנשי דת וחינוך, אנשי עסקים ותקשורת, בתוך החברה הערבית, שיצאו נגד המלחמות בין משפחות, נקמת הדם, הפרוטקשן והזלזול בחיי אדם ובערכם.
השינוי הזה יכול להתקיים רק בשילוב ידיים של המדינה עם מנהיגי ומנהיגות החברה הערבית בישראל, במערכות החינוך והדת, העסקים והתקשורת. לא רק הפוליטיקה. אבל הוא לא יתקיים כול עוד אזרחי ואזרחיות המדינה הערבים חשים כמודרים, מקופחים וחסרי זכויות. רק עבודה רצינית, עמוקה, של שילוב ערביי ישראל בכול התפקידים והמשרות בחברה ובמשק, בצבא ובכלכלה, בחינוך ובדת, יחד עם הפנייה אליהם שישתתפו יחד במיגור האלימות בחברה הערבית יביאו להצלחה במשימה.
ולכן, הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות. לוסי אהריש ומוחמד מג'אדלה חייבים לשוב ולתפוס את מקומם המרכזי בתקשורת המיינסטרים. ועימם, עוד צעירים וצעירות מן החברה הערבית בישראל.
שיהיה לכולנו חג של בריאות, מתינות ושמחה.
