הרפתקאות ליליות

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (118).

     עכשיו 00.41 לפנות בוקר וכרגע הגענו הביתה. אבל כדי לעשות לכם את הסיפור מעניין אתחיל דווקא בסדר היום שלי: 02.00 קימה לילית ראשונה. 03.40 קימה לילית שנייה, מדיטציה עד הרדמות. 04.40 הרדמות. 06.00 השכמה. 06.30 ארוחת בוקר לילדים והכנת כריכים לבי"ס. 07.00 אימון ארובי. 07.25 פרידה מהילדים בתחנת ההיסעים. 08.00 ארוחת בוקר. 08.30 הכנת יום צילום עם ניל. 09.00 צילום הרצאה רביעית. 09.40 צילום הרצאה חמישית. 10.10 צילום הרצאה שישית. 11.00 אי-מיילים ובישול פסטה בולונז. 12.40 ארוחת צהריים מוקדמת וקריסה. 14.00 קימה מהשנצ וקבלת הילדים. 14.30 בדיקת עבודות תלמידים. 16.00 ליווי דניאל לשיעור צילום וריקון זבל. 17.30 ליווי דניאל לחיפוש מציאות בפינת המחזור. 18.30 בישול פסטה למיכאל ושניצל טבעול לדניאל. 19.00 ארוחת ערב. 20.00 תרגילי כתיבה בסדנת הכתיבה און ליין.

     תוך כדי התרגילים, בעוד התלמידות כותבות, שלח לי מיכאל הודעת ווטסאפ מחדרו. האם יוכל מחר בבוקר ללכת לרופא עיניים. שאלתי אותו האם העין עוד כואבת לו. אמר שכן. ביקשתי שירד למטה והתבוננתי בה. היא אכן נראתה נפוחה.

     התקשרתי לחדר המיון בבית חולים הגליל. ביקשתי לדבר עם מיון עיניים. העבירו אותי למחלקת עיניים, שם ענה לי אח ותיק ומסור.

     "שלום לך," אמרתי לו, "שלשום החתול שלנו תקע ציפורן מתחת לעין של הבן שלי. ראיתי שהעין לא נפגעה, אז לא התייחסתי לזה. אבל הערב הוא טוען כבר היום השני ברציפות שכואב לו היקף העין ונדמה לי שקצת התנפחה. האם לבוא למיון עיניים?"

     האח נדהם.

     "היית צריך לבוא מיד. איפה היית שלושה ימים? זו פגיעה של בעל חיים!" התרה בי.

      "אם כך אבוא מחר בבוקר," השבתי לו, "כי הערב כבר לא אוכל."

    השעה הייתה 21.00. התלמידות בדיוק סיימו לכתוב והחלו לקרוא את עבודותיהן. הקשבתי להם בטרדה הולכת וגוברת, עד שלא יכולתי יותר, ושיתפתי אותן בדאגה. אמנם, הילד בסדר גמור, משחק ואוכל והיה בבית הספר. אבל קשה היה לי לחשוב, שמא בכל זאת החתול זיהם לו את העין, ועד הבוקר מצבה יורע.

     כל התלמידות הבהירו לי שעלי לעצור מיד את השיעור ולנסוע אתו לבית החולים. אחת מתלמידותיי היא רוקחת בכירה ב"שערי צדק." ואיתה אני לא מתווכח.

     הבטחתי להן שאחזיר להם את חלקו השני של השיעור, ביקשתי מהילדים שיתקלחו מהר, כי היה לי ברור שנחזור מאוד מאוחר הביתה, ואצלי לא הולכים לישון לא מקולחים, יתלבשו וניסע לבית החולים. הצעתי לדניאל להישאר לישון לבדו עם דלת סגורה בבית. אבל הוא סירב. הוא נורא דאג למיכאל. אז נסענו שלושתנו יחד לבית החולים.

     הווייז כיוון אותי לירכא, אבל ממנה לכיוון ג'ת במקום לכיוון הוואדי החוצה את מטעי הזיתים לכיוון כליל, ומקצר את הדרך לנהריה. החלטתי להתעלם וירדתי לוואדי. הגעתי למבוי סתום. מסתבר שחסמו את דרך הקיצור בין מטעי הזיתים לבין הכביש העולה לנהריה. הייתי צריך לתמרן. שאלתי נהג מיניבוס שפגשתי בדרך איך לנסוע. אמר לי סע דרך אבו סנאן.

     בחיים שלי לא הייתי באבו סנאן, לא באור יום, ודאי שלא בחושך. אבל הפעם מצאתי את עצמי עייף מסטרואידים, בתשע וחצי בלילה, נוהג בכבישים מפותלים וחשוכים, שרק אגיע מוקדם ככול אפשר לבית החולים.

     הגענו. נקלטנו. כבר במיון ילדים אמרו לי האח והאחיות, שמלבד בדיקת העין עליהם לדווח על פגיעה על ידי בעל חיים ללשכת משרד הבריאות המחוזית, ולתת לילד חיסון כלבת.

     "בשום פנים ואופן," אמרתי להם.

     "החתול ביתי, או חתול רחוב?"

     "ביתי."

     "הוא מחוסן?" שאל האח.

     "כן. חיסנתי אותם כשהיו גורים."

     "אדוני, חתולים מקבלים חיסון מרובע, אבל לא חיסון נגד כלבת," הסביר לי, "אסור לקחת צ'אנס עם המחלה הזאת, היא חשוכת מרפא. אם יש סיכוי הכי קטן שהחתול שלך תפס חולדה…"

     "כן, הוא תפס עכבר," סיפר לו דניאל.

     הרופא נד בראשו.

     "אתה חייב לחסן את הילד, אחרת אתה לא יודע איפה הוא עלול להיות…"

     "באתי הנה לבדיקת עיניים, לא לחיסון נגד כלבת," הבהרתי. אבל הוא כל כך הבהיל אותי, שהרמתי טלפון לאורלי, הווטרינרית תושבת תובל, האישה הנפלאה שחיסנה את החתולים. עשר וחצי בלילה. היא בכל זאת ענתה. סיפרתי לה את הסיפור. היא הצדיקה אותי לחלוטין ופסקה שזה מיותר. הודיתי לה ושבתי אל הצוות.

     "אני לא עושה לילד שום חיסון נגד כלבת."

     "אדוני, אנחנו בית חולים ויש לנו פרוטוקול," הסביר לי רופא הילדים התורן.

     "אני מבין. אם כך שחררו אותי מפה מיד."

     "כבר הגעת לפה. אנחנו לא יכולים."

     "אז מה, אני כלוא פה?"

     "לא. אבל נצטרך לדבר עם לשכת הבריאות ולהחתים אותך על טופס."

     "בבקשה. אבל את העין נבדוק."

     שלחו אותנו לבדיקה במחלקת עיניים. 23.00 בלילה. המחלקה חשוכה, החולים ישנים. חיכינו לרופא, הוא בדק היטב את עיניו של מיכאל ופסק שהכול בסדר. אין לו דלקת, גם לא דלקת שחתולים עלולים לגרום לרשתית.

     ירדנו למיון. אנשי הפרסונל שם עוד ניסו לדבר על לבי.

     "תשמעו," אמרתי להם, "הילדים שלי גדלים עם בעלי חיים מלידתם. רק בשבוע שעבר החתול הזה שרט את בני האחר, דניאל, ולא באנו עם זה הנה. אנחנו גרים בקיבוץ בין בעלי חיים."

     בעודי ממתין לטופס השחרור חשבתי בליבי, שאני לגמרי מבין את בית החולים, ואף הודיתי לרופא הילדים במיון על זהירותו. אבל שיש להם דרך מיוחדת מאד להפוך אב, שמפסיק שיעור לילי וטס לבית החולים דרך אבו סנאן באמצע הלילה, רק כדי להיות בטוח שהעין של בנו לא נפגעה – לאב מזניח, חס וחלילה.

     חיפשתי אחריו. רציתי להגיד לו שאני גיי, שהבאתי לעולם את בניי בפונדקאות, ושאני מגדל אותם במסירות גדולה לבדי כבר עשור. שהדבר האחרון שארצה לעשות הוא לסכן את בריאות ילדיי. אבל אז שמעתי בכי של ילד קטן מהחדר שהרופא נכנס אליו, הצצתי פנימה, וראיתי אותו עסוק בילד סובל. אז ויתרתי על המשך השיחה אתו ונסוגותי אחורה.

     חתמתי על טופס הסיכום ובו המלצה לדבר מחר בבוקר עם לשכת הבריאות המחוזית, לקחתי טופס התחייבות לתשלום ממשרד הקבלה, והשתחררנו משם.

     מזל שחברתי הסופרת שֶׁז, שגידלה כמוני כול חייה כלבים וחתולים, ליוותה אותי און ליין. היא הזכירה לי שאני אדם אסרטיבי.

     קניתי לעצמי קפה אספרסו שיחזיק אותי בדרך, ולילדים אצבעות שוקולד קינדר וקרואסון, שלחתי אי מייל לבית הספר, שהגענו הביתה מבית החולים רק באחת לפנות בוקר, ולכן אשאיר אותם לישון מחר, והתיישבתי לכתוב לכםן את הפוסט הזה.

      זהו. אין פאנץ'. הורות. מזל שסיימתי היום עם הסטרואידים, אז כשכבר אלך לישון אשן טוב והרבה.

    לילה טוב.

     נ.ב.

     ובלי הטפות מוסר, כן😊? לו חלילה היו בניי ננשכים על ידי כלב משוטט או תן, הייתי טס לתת להם חיסוני כלבת. אבל כשהם גדלים כול חייהם עם כלבה וחתולים, ונשרטו על ידי חתוליהם לא אחת, באמת שאין בכך צורך. וחוץ מזה אימא שלי שומרת עלינו מהשמיים ויש לנו הגנה מרבית.