יומן מלחמה (34)
כשיענקל’ה רוטבליט כתב את ‘שיר לשלום’ ביקש לקרוא לזירוז השלום. באופן נועז, הוא בחר לכתוב מתוך נקודת המבט של הנופלים, ש’שיר לשלום’ הוא בעצם צוואתם. שהרי, מי שמבקשים בשיר “תנו לשמש לעלות/לבוקר להאיר” אומרים מיד “הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר… איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל”. הוא גם העז לכתוב מנקודת מבטם של הנופלים “אל תביטו לאחור/הניחו להולכים”. כל זאת, כדי לקרוא בשמם לזירוז תהליך השלום.
כשכתב את השיר רוטבליט לא יכול היה אפילו לדמיין, שראש ממשלת ישראל, יצחק רבין זכרו לברכה, יירצח מיד כשיסיים לשיר את השיר הזה, בעצרת בכיכר רבין, אז כיכר מלכי ישראל, ושעותק מן השיר יימצא בכיסו, ספוג בדמו. רוטבליט ודאי לא תיאר לעצמו בדמיונותיו הגרועים ביותר את הימים שאנו מצויים בהם כעת – הפיכה משטרית, פגיעה חמורה בראשי הצבא ובמשרתים בו, ערעור מתמיד של מוסדות השלטון ושל האתוס המכונן של החברה הישראלית, המתרחשים בעיצומה של מלחמה איומה, שבה מדי יום נופלים חיילים ונפצעים רבים אחרים.
אבל השורה הזאת, “אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום”, היא ציווי מוסרי חזק ותקף, גם בימינו אלה, ובמיוחד בהם. ראש הממשלה הנכלולי והמתועב, שבגד ובוגד בכול מה שנחשב כערכי ישראל ויסודות קיומו, יחד עם חבר-שריו הנפשע, ממשיכים לפגוע מדי יום בכול היקר לנו. בערכי היסוד של החברה הישראלית, ברמטכ”ל, במשרתי המילואים, במפונים, במשפחות החטופים ואפילו במשפחות הנופלים, בהשהיית ההכנה של המצבות של בניהם ובנותיהם עד שיואיל הנאשם להחליט מהו שם המלחמה הכי טוב ליחסי הציבור שלו ולמורשתו, שייחרת על מצבות הנופלים. מקאבריות כזו לא זכורה לי משום תקופה קודמת כאן.
תחת קריאות לאחדות וטענות שהכול יתברר אחרי המלחמה, שבפוליטיקה נעסוק עם סיום המלחמה, שאת התחקירים נעשה בסיום המלחמה, שיום יבוא ויוסקו מסקנות ויובא תיקון, הרי ברור שראש הממשלה וחבר שריו זקוקים להמשך המלחמה, מנצלים את מצב המלחמה כדי לחסל או למנוע כול אפשרות להתנגדות אזרחית כלפיהם, וממשיכים במעשי ההשחתה וההשתלטות שלהם על מוסדות שלטון ועל ערכי החברה הישראלית, על קופתה ועל עתידה.
אנחנו במלחמה רב-זירתית, אך אין זו מלחמה רב-זירתית רק עם אויבינו. זוהי מלחמה רב-זירתית משום שהיא מלחמה בפנים ומלחמה בחוץ. וכול עוד לא ננצח את המלחמה בפנים – גם אין סיכוי שננצח את המלחמה בחוץ. כי הניצחון על אויבי ישראל אינו רק תמונת גוויותיהם של יחיא סינואר ומוחמד דף, ותמונת השיבה הביתה של החטופים. הניצחון יהיה רק בסילוק כול איום מגבולות ישראל בצפון ובדרום, ואת זה אי אפשר להשיג מבלי להתוות אופק מדיני לסיום מצב הלוחמה, ואת זה אי אפשר להשיג כול עוד נתניהו ההססן, הפחדן והדו-פרצופי, השקרן בעל אלף הפרצופים, הנאומים וההצהרות, הדחליל הנרקיסיסט הזה, נמצא בשלטון.
הפלת נתניהו וממשלתו היא חובה אזרחית עליונה. והיא חייבת להיעשות תוך כדי לחימה, משום שהיא תנאי הכרחי לסיומה. לכן, היא גם חייבת להיעשות הן מתוך הקבינט, הממשלה והכנסת והן מחוצה להן. בני גנץ, גדי אייזנקוט, חילי טרופר וחבריהם חייבים לקום, יחד עם הרמטכ”ל המכהן, ראש המוסד וראש השב”כ, להודיע לציבור כי ראש ממשלת ישראל אינו כשיר לתפקידו, ולקרוא להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי או לבחירות עכשיו. ואנו, הורי וקרובי הלוחמים, החטופים, הנעדרים והרצוחים, וכלל הציבור שוחר השלום והשלווה בישראל, חייבים לצאת כאיש אחד לצור על הכנסת, בתביעה להדחת נתניהו וממשלתו והליכה לבחירות מיד.
בו-בזמן, על מרצ והעבודה לזרז את הליכי ההכנה לפריימריז בכל אחת מהן. רק אחרי הפריימריז, שיקבעו מי יעמוד בראש כול אחת ממפלגות השמאל, ניתן יהיה לגשת להידברות לאיחוד עם כוחות המחאה לקראת הבחירות הקרובות. הצעתי היא כי יוקם גוש שמאל מרכז, שבו ייקבע מיקומם של המועמדים לכנסת הבאה באמצעות בחירות אלקטרוניות, פריימריז של הגוש. בבחירות כאלה יוכלו להגיש עצמם גם מי שאינם חברים באחת המפלגות הקיימות, או חברים במפלגות שהוקמו בשנים האחרונות, ובארגוני המחאה, וכך תורכב רשימה של א.נשים טובים.ות, שיצעידו את ישראל קדימה בבטחה.
הזמן לעשות את כול אלה הוא עכשיו. לצאת למצור על הכנסת ועל מעונות ראש הממשלה – ובו-בזמן להאיץ את ההתארגנות הפוליטית בגוש, במרצ ובעבודה. אסור לנו להגיע לבחירות הבאות, שתהיינה המכריעות ביותר לגורל ישראל למן היווסדה, באופן הלא מאורגן שהגענו אליהן בבחירות הקודמות. המחיר ששילמנו על כך ועודנו משלמים, כבד מנשוא.
