להיות ביביסט.

(יומן מלחמה 71).

     אתמול, רגע לפני שנכנסתי לסדנת 'על המקאם,' סדנת כתיבה ותרגום שירה של משוררים יהודים וערביים, ב'מקום לשירה' בחיפה, צלצל הטלפון. על הקו היה ישי פרידמן, כתב התחקירים של ערוץ 14, ומקודם עורך השבועון 'שביעי' ובעל טור ב'מקור ראשון.' הוא שאל אותי, האם זה נכון שקראתי למחאה להיות אלימה ולהוציא את בנימין נתניהו בידיים מכסאו, בראיון שנתתי ב-15.11.23, בפודקסט של אהוד שפייזר, "קשת אנושית."

     אמרתי לו שאינני זוכר במדויק מה אמרתי שם, ושאני בכניסה לסדנת כתיבה בחיפה. שעם סיומה אקשיב מחדש לתוכנית ואשיב לו. הוא אמר שיוכל לשלוח לי שכתוב של הציטוטים שלי מתוכה. "אתה חם על זה עכשיו?" שאלתי. "אנחנו עומדים להתייחס לנושא האלימות של המחאה הערב," השיב. בלית ברירה, אמרתי לו מיד, שבעיניי בנימין נתניהו הוא כספחת על ישראל, שלמען הישרדותו האישית הוא מתנקש בהישרדות ישראל, אבל שאני מתעב אלימות, וקורא לעשות כול מה שאפשר, במסגרת החוק, כדי להסירו מתפקידו.

     נכנסתי לסדנה, אך התקשיתי להתרכז בה. משמעות פרסום כזה בערוץ 14 הייתה ברורה לי: הערב יצלבו אותי בו, ויפנו אלי את מכונת הרעל. לכן, ישבתי וכתבתי לו תגובה מדויקת בווטסאפ, ווידאתי אתו שקיבל אותה: "תגובה מדויקת לציטוט; משוררים מדברים במטפורות. נתניהו נאחז בישראל כספחת, ולמען הישרדותו האישית מתנקש בהישרדות ישראל. אבל אני מתעב אלימות, ומאמין שיש לעשות כל שניתן במסגרת החוק כדי לסלק את נתניהו משלטונו."

     הסדנה הייתה מעייפת. מסיבות שונות. בסופו של דבר, חצי שעה לפני סיומה ביקשתי סליחה מהנוכחים ויצאתי בדרך הביתה. לא רציתי שהילדים יהיו לבדם בבית, כשפצצה כזו תתפוצץ עלי בתקשורת.

     בדרך דיברתי עם ידידי, עורך הדין דניאל חקלאי, ועם אהוד שפייזר, עורך הפודקאסט ומגישו. דניאל, מבכירי עורכי הדין של מערך העצורים, הקשיב מיד לתוכנית והביע את חוות דעתו. ליתר ביטחון גם התקשרתי לחברי זאביק רז, שלא מכבר הוטרד באופן דומה, ושמעתי גם ממנו דברים.

     עם שובי הביתה רווח לי. הילדים היו בבית ובטוב. אחרי כן נכנסתי לרשתות החברתיות לבדוק מה קורה בהן. ובכן, ערוץ 14 לא הסתפק בשידור הקטע ששידר מן הפודקאסט, בליווי תמונתי, הוא גם העלה אותו לחשבונו בטוויטר. באתר הערוץ וגם בחשבונו בטוויטר התחילו להשתרשר  תגובות, כול אחת אלימה מקודמתה.

     החלטתי להקשיב שוב לתוכנית אתי ב"קשת אנושית". הנה היא כאן https://podcasts.apple.com/podcast/1541859140?i=1000634884760. היא הייתה יפה ומעניינת. ערוץ 14 פשוט לקח מקטע קצר מדבריי, ניתק אותו מהקשרו, ערך מתוכו קטע של סיוג דבריי, ועל ידי כך החריפם. טכניקה פשוטה של סילוף דברים והוצאתם מהקשרם. לכך הוסיף כותרת וכותרת משנה, שכביכול משקפות את דבריי אך למעשה מורידות מהן את התנאים והסיוגים שקבעתי להן ועל ידי כך מקצינים אותם. הנה האייטם בערוץ 14. https://www.now14.co.il/%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%a2%d7%9f-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%91%d7%95%d7%92%d7%93-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a0%d7%a9/.

     המהלך הזה לא הפתיע אותי. בשנה החולפת, שנת ההתנגדות למשטר, אראל סגל וצוותו ניסו לתפוס אותי לראיון לא אחת. וכך גם מגישים נוספים בערוצי הימין. סירבתי לכולם כי ידעתי שהם לא באמת רוצים לשמוע את דעותיי. הם פשוט מחפשים את הקורבן התורן בשמאל כדי לצלוב אותו. ולי אין שום כוונה לשתף פעולה עם הטקס הזה, שבו הימין הפוליטי משתמש באנשי שמאל כדי להוכיח לעצמו את צדקתו המדומה.  

     יתר על כן, הביביסטים ששוצפים וקוצפים כעת בכול חשבונותיי ברשתות החברתיות לא קראו את ספריי, לא התעמקו ברומנים ההיסטוריים שלי, שבהם אני מספר על דמויות נשכחות מן ההיסטוריה היהודית ועל אֵימֵי ההיסטוריה היהודית לדורותיה. הם לא התעמקו בשיריי, שידעו לצלוף על שמאל ועל ימין, בכול פעם שנדרש ממני הדבר. הם יודעים רק דבר אחד: לחשוף מלתעות ולהתנפל, כתוצאה מציטוט מנותק מהקשרו ומסולף.

     ההתנפלות הזאת גם לא הפחידה אותי, מסיבה אחת פשוטה. כבר חוויתי כמותה – מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית.

     ב-29.7.2006 פרסמתי את השיר 'תחזקנה', שכתבתי בחמת זעם, כדי לחזק את ידי לוחמי צה"ל במלחמתם בצפון ובדרום, אחרי חטיפת אלדד גולווסר ורגב בצפון, וגלעד שליט בדרום. אז חוויתי התנפלות דומה, הפעם מבית, מצד שמאל של המפה הפוליטית. בשיר ההוא, שהקדים את זמנו בשמונה עשרה שנים, שמונה עשרה שנים לפני טבח ה-7.10.23, התייחסתי במפורש לאופן שבו חמאס וחיזבאללה בונים עמדות שיגור טילים בתוך בתי אזרחים, בונים כפרים שיעיים שלמים בדרום לבנון כטקטיקה של ניצול אזרחים כמגן אנושי בזמן מלחמה, ובהתאם לכך כתבתי ללוחמי צה"ל, בין השאר, את השורות הבאות:

הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאַף,

אֶת לֶכְתְּכֶם מֵעִמָּנוּ וּמֵעִם חֵיק הוֹרֵיכֶם אֶל צוּרִים וּנְקָרוֹת, לְהָטִיל אֶת חַיֵּיכֶם בַּכַּף,

אֶת זְחִילַתְכֶם בֶּעָפָר, אֶת לְחִיכַתְכֶם אֶרֶץ דָּמִים, אֶת נִשְׁקְכֶם הַחַף,

בְּחַפֶּשְׂכֶם מְאוּרוֹת אוֹיֵב, מִצְבּוֹרֵי טִילִים וּמַשְׁגְּרֵי טִילִים בַּנּוֹף אֲשֶׁר נָאַף

עִם קַנָּאֵי דָּת וְעִם רַהֲבַּם שֶׁל שַׁלִּיטִים, אֲשֶׁר עָרְצוּ גְּבָרִים, נָשִׁים וָטַף

לִהְיוֹת מַסְוֵה לִמְשַׂנְּאֵינוּ, וְהֵם בָּנוּ תַּחְתֵּיהֶם מַחֲנוֹת, אֲגַף אַחַר אֲגַף.

הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְאֶת זֵעַת הָאַף.

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.

עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחְרֵשׁוֹת וָמֶלַח. הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב.

הִפְכוּ אוֹתָן מִדְבָּר צָחִיחַ. עִיִּים שֶׁל חֳרָבוֹת. עֵמֶק עָכוּר, לֹא מְיֻשָּׁב.

כִּי כָּמַהְנוּ לַשָּׁלוֹם וּבוֹ רָצִינוּ, וְאֶת בָּתֵּינוּ הֶחְרַבְנוּ קֹדֶם, וְהָיוּ לְמַתָּת לֹא נֶחֱשָׁב

בְּעֵינֵי הַמְּרַצְחִים הָאֵלֶּה, עֲטוּרֵי זָקָן וְסֶרֶט גִ'יהָאד, הַקּוֹרְאִים "טֶבַח עַכְשָׁו!"

וְאֵין בָּהֶם לֹא אַהֲבָה וְלֹא שָׁלוֹם, וְאֵין לָהֶם לֹא אֵל, לֹא אָב.

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.

     חבריי מן השמאל קראו את השורות " עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחְרֵשׁוֹת וָמֶלַח. הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב" כקריאה לרצח עם. מיד התראיינתי לעיתונות ולטלוויזיה, והבהרתי את דבריי. הסברתי שאני בן הדור השני לשואה, וכאשר חוטפים לנו חיילים מצפון ומדרום, זה מעורר בי את חרדת ההישרדות, וזו, בתורה, מעוררת בתוכי את דחפי ההישרדות הכי ראשוניים שלי, וככול דחפי הישרדות הם אפלים. הסברתי, שרק במקרה נורא השיר פורסם בבוקר שבו טיל ישראלי פגע בשוגג בכפר בדרום לבנון והרג בו אזרחים רבים, וכך נתפס כמצדיק את הטעות הנוראה הזאת. אף על פי כן היו אנשי שמאל שתרגמו את השיר לשפות תבל שונות, כתבו עליו בחו"ל ושיבצו אותו במאמרים אקדמיים. קבוצת עורכי דין, כולם בין מכריי, טענו שאני מסית לרצח עם וקראו לשלול ממני את אות יקיר הקהילה הגאה, שזכו בו יחד אתי באותה שנה; אודי אלוני, הבן של שולה, ניסה להכות אותי ברחבת הסינמטק; מנהל מוזיאון בנווה צדק עצר את מכוניתו כדי להכות בי ליד ביתי; ועורכת הספרות של 'על המשמר', שהייתי סגנה, כתבה לי שהיא מצטערת שמצאתי בתוכי נאצי.

     שבועיים ימים מאז לא יצאתי מן הבית. חודשים ושנים חלפו מאז, עד שכף רגלי דרכה שוב במועדון 'צוותא' בתל אביב, שהיה לי עד אז סוג של בית. אבל הפרשה ההיא השפיעה עלי עמוקות. ראשית, היא הראתה לי מה קורה לי כאשר אני נקלע לחרדת הישרדות, אמיתית או מדומיינת, איזה 'הדק' נלחץ בתוכי, ועד כמה תגובתי אז מסוכנת. שנית, היא לימדה אותי את סוד האיפוק. שלישית, היא הבהירה לי עד כמה אני אדם, שאינו נוטה לקבל על עצמו שום מסגרת של השתייכות – לשמאל או לימין או לכול מחנה אחר – ועד כמה חירות הביטוי שלי ונאמנותי לעצמי חשובות לי.

     זמן לא רב אחרי כן, ערב ההתנתקות, כתבתי עוד שיר, "על האימה." השיר, הבנוי כאקרוסטיקון, מתאר את חורבנו של בית ושל נשמה. הוא פורסם באוהלי ההתנתקות, הולחן והפך לשיר בקרב המתנחלים שנעקרו מבתיהם. כך הוא מתחיל:

עַל הָאֵימָה הַחֲשֵׁכָה שֶׁבַּוִּתּוּר עַל בַּיִת,

עַל דְּחִיקַת הַקִּירוֹת, עַל עֲקִירַת הַנְּשָׁמָה,

עַל הָאֵימָה הַחֲשֵׁכָה שֶׁבְּפִנּוּי הַבַּיִת, הַבַּיִת

הַמֵּכִיל אֶת זִכְרוֹנוֹת יַנְקוּתִי וְאֶת מַרְאוֹת

יַלְדוּתִי וּנְעוּרַי, שִׂמְחוֹתַי וּמַכְאוֹבַי,

הַבַּיִת שֶׁנִּצְרַב בְּתוֹךְ לִבִּי, בְּתוֹךְ מִצְחִי,

וְהָיָה לְטוֹטֶפֶת מְלֻבֶּנֶת בֵּין הָאֲרֻבּוֹת

הָעֲקוּרוֹת שֶׁל שְׁתֵּי עֵינַי,

והוא מסתיים בשורות הבאות –

בִּנְפֹל בֵּית אָחִיךָ אַל תִּשְׂמַח.

בִּנְפֹל בֵּיתוֹ שָׁם נָפַל

גַּם בֵּיתְךָ.

     מאז עברו שנים. הייתי ונותרתי איש שמאל. בינתיים עלה נתניהו לשלטונו, וכפי שאנו יודעים, הלך והשחית את מידותיו ואת דרכו. בשנים האחרונות, עוד בימי מחאת בלפור, וביתר שאת מאז תחילת ההפיכה המשטרית, מחאת קפלן וכעת מחאת העוטף, הייתי ועודני מבין חריפי מתנגדיו. בשנה החולפת, קודם לפוגרום ה-7.10, נסעתי ממקום למקום ברחבי הארץ, ונאמתי נאומים חריפים מאד נגד נתניהו ושלטונו. רובם נמצאים בחשבון היוטיוב שלי, כאן. https://www.youtube.com/watch?v=QhjW1G2Xo10&t=185s. האמנתי, ועודני מאמין, שבנימין נתניהו מסכן את מדינת ישראל. שנתניהו בונה את כוחו ומשגשג בשלטונו רק בזכות קריעת העם לגזרים, בזכות השיסוי והפלגנות שהוא נוקט בהן, ומכונת הרעל המעצימה את פעולתו ומהדהדת אותה. כתבתי ואמרתי, ועודני אומר, שנתניהו הוא מחריב ישראל, שבחתירתו תחת יסודות הדמוקרטיה, ובבריחתו מאשם על מחדליו – מרצח רבין, דרך אסון הכרמל ואסון מירון ועד פוגרום העוטף – נתניהו הורס את מדינת ישראל, פוגע בערכי ובסיפור המאחד אותה, ומביא אותה לידי אובדן.

     את כול הדברים האלה, השיר 'תחזקנה', השיר 'על האימה' וגם כול הנאומים והמאמרים שכתבתי בתחום הפוליטי כול חיי, כתבתי מסיבה אחת בלבד. אני בן הדור השני לשואה. אני יודע שאין ולא תהיה לנו ארץ אחרת, שאין שום אפשרות שנוותר על המולדת הזאת ונשוב לגלות, ושעלינו לעשות כול מה שביכולתנו לעשות כדי לחיות ולשמור על חיינו כאן. בעיניי, זה כרוך בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, עם כול החשד, הזהירות והנקיטה בצעדי הביטחון ההכרחיים לשם כך. בעיניי אחרים זה אחרת. בעיניי, היכולת לחיות כאן תלויה בעוד דבר – שמירה על טבעה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והסתלקות מכול מה שמסכן זאת. זו הסיבה, שהתפטרתי מרשימת המועמדים לכנסת של המפלגה הדמוקרטית, שאני הייתי מבין מקימיה, ברגע שעו"ד ברק כהן, שנבחר ליו"ר שלה, הודיע כי ינתק בין חוקת המפלגה לבין הצהרת העצמאות של ישראל. זו גם הסיבה, שאני חותר לשתי מדינות לשני עמים ולא למדינת כל אזרחיה, כמו רבים מחבריי וחברותיי בשמאל. בעבורי, ערכי השוויון, הצדק, הערבות ההדדית ואחוות העמים הם המצפן שלי. הם – והיותי יהודי, ישראלי וציוני. דמוקרט, ליברל, הומו, יהודי, ישראלי וציוני.

     את הערכים האלה איש לא ייטול ממני. לא מימין ולא משמאל. לכן, בעיניי חבריי מן השמאל אני נתפס כפשיסט, ובעיניי אנשי ימין אני נתפס כבוגד. אני יודע מי אני. אני היהודי הדמוקרט והציוני. איש שמאל בכול הנוגע לשלום, אבל עם רובה בידיים. כמו שקראו לזה בימי רבין עליו השלום, שמאל בטחוני. זו דרכי, זו ארצי, זו מולדתי. ואף אחד, לא מן השמאל האנטי-ציוני ולא מן הימין הביביסטי, לא ייטול ממני את מולדתי, את זהותי ואת אמת חיי.