זה לקח לי חודשיים וחצי, עד ארבע וארבעים לפנות בוקר, השבת, כדי להודות בזה. אני מאוהב. מאוהב באמת. בשני בניי.
הלכנו לישון אתמול באחת עשרה בלילה, אחרי יום עמוס ומלא פעילות, שהתחיל בשש בבוקר, עם האכלה, תליית כביסה, רחיצת האוטו, ואחרי כן כושר ושוק ומפגש עם מיטש בבית הקפה, ומנוחת צהריים ונסיעה לגן העיר לפגוש בדוד וזיווה, ואחרי כן נסיעה לאבא-סבא. חזרנו הביתה בעשר וחצי וכולנו נפלנו למיטה עייפים.
אבל הבוקר, בארבע וארבעים, דניאל עורר אותי, ובשנייה שניגשתי אליו, הוא חייך. חיוך רצוני, מלא, עיניו מביטות היישר לתוך עיניי.
זה כבר קרה בעבר. שניהם מחייכים אלי. שניהם אפילו כבר צוחקים בקול רם. בתחילה רק מיכאל, מתוך שנתו, אחרי כן בערות, ואחריו דניאל.
הצחוק הרצוני הראשון שלו פרץ אתמול, באמבטייה. רחצתי אותו, כהרגלי, עם שירים, החזקתיו בידי האחת ובידי האחרת התזתי על גופו מים. כשליטפתי בכף רטובה את פניו פרץ בצחוק מצלצל.
ועכשיו החיוך הזה, לפנות בוקר.
נישקתי וחיבקתי אותו, אימצתי אותו אל ליבי, אמרתי לו כמה שאני אוהב אותו, כמה שהוא ילד יפה וחכם ומוצלח, כמה אני בר מזל, והתכוונתי לזה.
האהבה שדניאל מעורר היא מתפרצת, שופעת, מפני שהוא בחור אנרגטי וטוטלי. האהבה שמיכאל מעורר היא שקטה, מלאה ומציפה, מפני שיש בו רגישות ורוך בלתי רגיל.
כל סוף השבוע היינו יחד. בבוקר, אחרי שהאכלתי את שניהם, בישלתי שעועית ירוקה במיץ עגבניות, עם הקארי האדום הנפלא שהבאתי מהודו, ואחרי כן דג מרוקאי חריף, מעקצץ. בזמן הבישול דניאל תבע את תשומת ליבי, אז הכנסתי אותו לראשונה למנשא, נשאתי אותו צמוד לחזי והוא מיד נרגע.
אחרי שמיכאל התעורר ואכל, הרגשתי שאני מוכרח לעשות כושר. השעה הייתה עשר בבוקר, אני כבר הייתי אחרי חמש וחצי שעות ערות, ודי מותש. אבל לא היה לי נעים לבקש שוב מאילנה משמרת שבת. גם לה מגיע לנוח. אז החלטתי ללכת איתם לכושר.
לקחתי אותם בעגלה, עם שמיכות, מפני מיזוג האוויר החזק שם, והגעתי איתם למרגלות מגדל שלום. השומר הוותיק, גבר נחמד מאוד, עזר לי להוריד את עגלת הילדים למטה.
התלבשתי בחופזה במלתחות, החנייתי את העגלה ליד מכונת הסקי, ועשיתי חצי שעה של אימון אירובי מעורר.
בתחילה הם נמנמו. אחרי כן ניעורו, והביטו בי מן העגלה. נופפתי להם בידי, חייכתי אליהם והם אלי, ואני המשכתי בכושר.
כל חבריי וחברותיי מתאמני הבוקר באו לראותם. זה היה נחמד. הספקתי אפילו להתחיל עם איזה חתיך ג'ינג'י, שהתאמן לידי. אבל אני לא בטוח אם הוא הבין את רמזיי.
אחרי כן הלכנו לבית הקפה, וטרפתי שני קרואסונים, שהחזירו לי את כל הקלוריות שהורדתי באימון.
אבל כבר היה נורא חם, הילדים סבלו והיו קצרי רוח, וחזרנו הביתה.
בערב ביקר כאן חבר חדש עם בנו בן הארבע עשרה, אחד משני תאומיו. היה ממש נחמד. בזכות מיכאל ודניאל אני מכיר כעת הומואים שהם אבות לילדים, שלא הכרתי מקודם, ופתאום יש המון על מה לדבר יחד, המון במשותף.
שלוש חברות מכשפות שלי אמרו לי לאחרונה, בזו אחר זו, ומבלי שנדברו ביניהן, שיש לי סיפור אהבה בדרך, ושהוא יגיע דרך הילדים, עם מישהו שאוהב ילדים ורוצה לגדלם.
אני מאוד מקווה להתאהב מחדש בהקדם. זה חסר לי. אבל, כמו שכתבתי כאן, למעלה, יש שני בחורים שאני כבר מאוהב בהם, מיכאל ודניאל, בניי.
זה לא טריביאלי, נדמה לי. אני לא בטוח שכל הורה מאוהב בילדיו. אבל אני פשוט נשביתי בקסמם של שני הקטנטנים האלה, שנשלחו אל חיי. ילדים יפי תואר, נוחים, המגיבים אלי בתנועה ובקול. מיכאל כבר ממש מדבר, במיני קולות וציוצים שהוא מפיק מפיו. דניאל התחיל רק הבוקר בזה. אבל שניהם כבר מנהלים איתי, וגם בינם לבין עצמם, דיאלוגים שלמים. וזה כל כך מרגש ומציף באהבה.
באלבום סוף יוני אעלה כעת תמונות חדשות שלהם. שיהיה לכולכם/ן שבוע נפלא.
