"דניאל, הנה אלקה (סגול, שווא, קמץ)!" קראתי בעודי מציץ עם דניאל מעבר לשער החצר אל הרחוב. כך קיוויתי להרגיעו מן הבכי, המלווה בחבטות בראשו. והוא אכן חייך והביט באלקה בעניין.
"ז'ינדוברה!" בירכה אותו אלקה, בבוקר טוב בפולנית. אלקה היא העוזרת והמטפלת של יוסי, השכן בדלת ליד, נכה פוליו משנות החמישים. אשה באמצע שנותיה, שערה חלק, צהוב וגזור למשעי, עיניה בהירות ולחייה סמוקות. "יוסי בית חולים. דלקת ברגל, חום 39 מעלות. עקשן גדול. אמרתי דוקטור. לא רוצה. עכשיו בית חולים," עדכנה אותי אלקה, והתכופפה לגובה שער העץ של החצר, מדברת עם מיכאל ודניאל, שהורדתי מידיי לקראתה.
נכנסתי לכמה רגעים להכין לי קפה ולהוציא החוצה מכונת כביסה לתלייה, בעוד אלקה מדברת עם הילדים.
"בראוו!" קראה, כשדניאל מחא לה כפיים, ו"אוי!" למיכאל, שניסה להרשימה בטיפוס במעלה המדרגות לשכנות למעלה, מה שהוא עושה כבר בקלילות.
היא נפרדה מאיתנו לשלום, מותירה אחריה את שובל ריחה, ריח בושם עמוק ומשכר של פריחה, כי אלקה תמיד מתבשמת, ולעולם יהיה זה ריח חזק של פריחה, שנותר אחריה בלכתה ברחוב מדי בוקר, השכם בבוקר, מהבית למכולת, להביא לחם וחלב.
כעבור כמה דקות חזרה והושיטה לי קופסת קרטון מצויירת. "זה בשביל ילדים. לגיל שנה," אמרה.
הבטתי בקופסה. זו הייתה קופסת ביסקוויטים לגיל שנה של "מטרנה."
הודיתי לה, והיא פרחה לה, הולכת לקו 18 כדי לנסוע ל"איכילוב," לבקר את יוסי.
היא עובדת וגרה אצל יוסי כבר כמה שנים. ילדיה כבר גדולים, ולא מכבר נולד לה נכד ראשון. לפני שנתיים, בערך, כאשר שקלו הרשויות לבטל את רישיון ההעסקה שלה, כתבתי חוות דעת לטובתה, מפני שהיא אכן ממש מחייה את השכן שלי, ושומרת עליו ועל ביתו שיתפקדו כיאות, מאז מות אמו הקשישה.
מאז נהיינו חברים, ומאז נולדו הילדים, היא מפתיעה אותי מדי פעם במתנה בעבורם. פעם שני אוברולים לתינוקות, פעם שני זוגות ג'ינס ושתי חולצות.
"אלקה, תשמרי על הכסף שלך," אמרתי לה. "זה בשביל הילדים שלך."
"לא אכפת לך," היא אמרה בתקיפות, וחייכה.
אלקה אישה דעתנית. היא לא סובלת שממרים את פיה או חולקים עליה, ולעתים הדיאלוג בינה לבין יוסי מהדהד עד לביתי, בצעקות.
אחרי שהלכה נשארנו על השטיח בחצר, ושיחקנו, עד שארז הגיע.
ארז הוא כמו אח בשבילי. חבר קרוב ביותר, שאני רואה בצורה לא סדירה. אבל כשהוא מגיע זו תמיד שמחה גדולה, לא רק לי. קודם כל ללונה ולסולטן. מפני שבכל הפעמים שבהן נסעתי לחו"ל בשנים האחרונות, כולל הנסיעה לקראת הלידה בהודו, היה זה ארז שגר כאן, טיפל בחיות ושמר על הבית.
לונה רק קלטה שהוא כאן, ומיד קפצה בין ומעל הילדים היישר אל שער העץ של החצר. ארז בקושי הצליח להכניס פנימה את אופניו.
והיא לא נרגעה. היא אף פעם לא נרגעת כשהיא רואה את ארז. היא התנפלה עליו, ממש השכיבה אותו לארץ, בחצר, מדלגת בלי לשים לב בין ועל הילדים, שבכו מבהלה מרוב ההמולה שחוללה מסביב.
לקחתי אותם לידיים, הרגעתי אותם, ואחרי כן נכנסנו כולנו הביתה.
הושבתי את הילדים על מושבי האוכל שלהם, ליד השולחן. חתכתי להם שניצל אפוי של "מאמא עוף," המצאה נהדרת, טעימה להפליא, וחיממתי את קוביות השניצל יחד עם שאריות אורז ומילוי של קישוא בבשר טחון, אורז וחמוציות, שעשתה מיכל גיסתי ביום שישי האחרון.
אכלנו בידיים.
"מה אבא שלך היה אומר על זה?" צחק ארז.
"הוא היה מזדעזע," השבתי לו, בעודי מושיט לילדים קומץ אורז או פיסת בשר לפיהם באצבעותיי, מעודד אותם לאחוז במזון באצבעותיהם.
"זה מזון אצבעות," אמרתי לו, "זה נועד ללמד אותם לאחוז דברים בין אצבעות הידיים."
דניאל אכל, בתיאבון, כדרכו. הוא אוהב מוצקים. מיכאל כמובן שיחק עם האוכל, וזיכה את לונה, שמיד נשכבה מתחת לשולחן האוכל, בארוחתו.
אחרי ששניהם סיימו והיו כבר מלאים בפיסות בשר לעוסות וגרגרי אורז, ביקשתי מארז שישמור עליהם בעודי ממלא את האמבטייה.
מילאתי אמבטייה, הפשטתי את דניאל והתכוונתי לגשת לרחצו.
"אני יוצא לסיגריה," אמר לי ארז.
"רגע, חכה עד שאצא עם דניאל, אי אפשר להשאיר את מיכאל לבדו על הכיסא, עם האוכל. הוא עלול להיחנק," התרעתי בפניו.
ארז נשאר ושיחק עם מיכאל בעודי רוחץ את דניאל. אחרי שסיימתי ונטלתי את מיכאל לידיי אמרתי לו שעכשיו הוא יכול לצאת לעשן.
כשסיימתי את הרחצה, ושניהם כבר היו במיטות, בפיג'מות, הם התחילו לבכות.
אמנם, כבר היה כמעט שבע בערב, זמן השינה שלהם, אבל בשל שעון הקיץ בחוץ עוד שורר אור, והם ממש לא רוצים עוד לישון.
הקונצרט הלך והתגבר. ארז ואני יצאנו החוצה, כי הוא חטף כאב ראש, ואני הרגשתי שתיכף אני מתפרק.
"זה כל כך לא צפוי, "אמרתי לארז. "הבוקר התעוררנו ברבע לחמש, שלושתנו במצב רוח טוב, ומאותו רגע שרתי להם, כל הבוקר, שירים עבריים, עד המעון. והנה עכשיו, הבכי הזה."
"מה עם מוסיקה?" שאל ארז. מקודם ישבנו איתם על הספה בסלון, וכל ילד קיבל מכשיר טלפון בוגר אחד ושיחק בו. ואז ארז הפעיל מוסיקה בטלפון שלו, וקירב את האוזניות פעם לאוזניו של דניאל ופעם לאוזניו של מיכאל, שישמעו. וזה ריתק אותם.
"רעיון טוב."
נכנסתי פנימה ושמתי להם יצירות לפסנתר של בטהובן. אותי זה הרגיע, אותם אני לא כל כך בטוח.
אחרי סיגריה שבתי פנימה, התיישבתי על הפוף למולם, דיקלמתי להם "פרפר נחמד," וכשזה לא עזר, החלטתי לנסות את ה R35, התרופה ההומואופתית שקניתי לכאבי החניכיים של דניאל, כי סירופ ה"באליגם," שעזר כל כך למיכאל, לא משפיע עליו.
למרבה ההפתעה זה עזר. נתתי לו שלוש טיפות בכפית ישר לפה, וזה הפחית מאוד את בכיו.
השתרעתי עם דניאל בחיקי על הפוף. אימצתי אותו אל חזי, ואז הוא עשה את הדבר הכי מתוק שהוא יודע לעשות. הוא טפח בידו הקטנה על שכמי, שוב ושוב, כמביע אהבה, ושביעות רצון, והצמיד את פיו החם אל כתפי, נושף, מוציא קולות ממפגש שפתיו בגופי, ואז גם נושך. בתחילה לאט, ואחרי כן חזק.
"לא לנשוך, דניאל," אמרתי לו, "זה כואב לי."
הוא הפסיק, ואז שב ונשף ונשך.
"זה כואב," הזזתי אותו ממני, ואז השבתי אותו אל חיקי.
מיכאל בינתיים שב ונעמד במיטתו, ואז התיישב, שולח אלי את ידיו הקטנות מבעד לסורגי המיטה, מנסה לגעת בי.
הבנתי שגם הוא רוצה חיבוק. אז עשיתי תורות בינו לבין דניאל, כדי שהבכי לא יחזור או יתגבר.
"אני זז," אמר ארז, אחרי שישב רבע שעה על הספה בסלון, בחושך, עם בטהובן, מנסה להתגבר על הטראומה.
"סורי," אמרתי לו.
"אל תצטער, זה בסדר גמור," אמר לי, ויצא מן הבית.
ואז לקחתי שוב לידיי את מיכאל, וגם הוא עשה את הדבר הכי מתוק שהוא יודע לעשות.
הוא נצמד לחיקי וליטף את שערי, ככה, בעדינות, בידיו הקטנות. ואני חשבתי שאני מת מזה, מרוב אושר, ונישקתי אותו שוב ושוב על ראשו, על צווארו, על מצחו, ואז השכבתי אותו במיטתו וכיסיתי אותו בשמיכה.
ואז הוא בכה שוב, כי מיכאל לעולם לא נרדם בלי בקבוק.
אז הכנתי לו בקבוק, הבאתי לו אותו, והוא אכל ונרדם.
הסתכלתי על עצמי, קלטתי כמה אני מותש משלוש שעות בלבד של בילוי איתם. פשטתי בגדיי ונכנסתי למיטה.
שכבתי בה בערך עשרים דקות. נרדמתי לדקות מספר. אבל זה הספיק כדי לחדש את כוחותיי.
עוד ערב במשפחת שיינפלד בא לידי רגיעה.
לילה טוב.
