הדבר שאני הכי רוצה בחיים זה עוד שני ילדים. נשמע מטורף, נכון? בעוד שלושה ימים אני בן שישים ואחת. זה כבר גיל שבו אדם מתכנן את ימי פרישתו לפנסיה, לא מציב בפני עצמו אתגר הורות נוסף. אני גם מתפרנס קשה, משלם עדיין את ההלוואות על הפונדקאות הקודמת, מלפני עשור, ובינתיים גם פיתחתי מחלת כלי דם וסכרת. אבל אני גם חי במקום הכי יפה ושליו בעולם, עם שני בנים מדהימים, שנורא רוצים אח או אחות, וכבר לא נעים לי לומר להם את כול הדברים האלה, שכתבתי כאן. כי האמת היא, שגם אני נורא רוצה עוד שני ילדים.
יש לי תלמידה לשעבר, ששמעה זאת מפי לפני כמה שנים. פסיכולוגית. היא אמרה לי, שמע, אין גיל לאבהות. בעלי נהיה לאב בגיל שישים ואחת, והיה אב נהדר. אחרים ואחרות כמובן הזדעזעו למשמע משאלת הלב הזאת שלי. בני משפחתי התומכת אפילו הציבו בפניי אולטימטום. שלא אעז אפילו לחשוב על זה.
אגלה לכםן סוד. לפני כמה שנים, כשהתיקון לחוק לנשיאת עוברים שקידמה חברת הכנסת דאז, יעל גרמן, עמד בפני דיון, החלטתי לעשות מעשה. אותו תיקון קבע פונדקאות לאבות גאים בישראל, בכמה תנאים. אחד התנאים היה, שמי שהוא כבר בן 55 או שיש לו כבר ילד ביולוגי, לא יוכל לעשות פונדקאות בישראל.
כאשר ראיתי שהתיקון הזה עומד להיחקק – בסופו של דבר הוא נדחה – אמרתי לעצמי, שאני לא אתן למדינת ישראל בשום פנים ואופן בעלות על זכותי לאבהות נוספת. הסוד הוא, שהיו לי אז ארבעה עוברים מוקפאים במעבדת הפוריות בדלהי. לו היה אותו תיקון עובר כלשונו, גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול להפשירם ולהביאם לידי הולדה, להקנות להם חיים.
בסודי סודות התקשרתי לחברת ויזה. לקחתי הלוואה של 50,000 שקל לחמש שנים. צלצלתי לד"ר שיבאני, הרופאה שלנו מהודו. ביקשתי ממנה להפשיר את העוברים ולהתחיל בתהליך. לא היה לי מושג איך אתקדם בו. אמרתי לעצמי, שאם ההיריון ייקלט, אפתח במבצע גיוס המונים, אספר בו על כמיהתי לעוד שני ילדים, ואבקש את עזרת הציבור במימונו של המשך ההיריון.
לצערי, ארבעת העוברים לא נקלטו ברחם הפונדקאית. כמה ימים אחרי שקיבלתי את הבשורה הזאת הגיע אלי חוזה הפונדקאות עמה בקוריאר. מרוב צער וכאב אפילו לא פתחתי את המעטפה, וכך היא שמורה עד היום בארון. מעטפה סגורה עם חוזה פונדקאות חתום, שנכשל באיבו.
ההלוואה הזאת היא אחת מן ההלוואות שאני משלם עד עצם היום הזה.
למגינת לבי, הודו אסרה על פונדקאות לאבות גאים. לכן, כיום אבות גאים יכולים לקיים פונדקאות רק בארצות הברית ובעוד כמה ארצות. תהליך פונדקאות עולה בין רבע לחצי מליון שקל. החבות שלי לבנקים ולאנשים פרטיים עומדת על רבע מיליון שקל. גם אם אני מאוד משתוקק לעוד שני ילדים, אין שום סיכוי שזה יתאפשר לי מבחינה כלכלית.
אבל לו פונדקאות לאבות גאים הייתה מתאפשרת בארץ, אולי זה כן היה אפשרי. מחירה היה נמוך בהרבה, כול הצרות והטלטלות שעוברים אבות גאים, בכול הנוגע לביטוח רפואי, טיסות, השגחה רפואית על ולדותיהם וכדומה היה נמנע מאתנו, וזה היה מקל על כולנו ביצירת חיים חדשים, בבניית משפחה, בהבאת חיים לעולם.
אני כיום בן שישים ואחת. שנת הקורונה הפכה את הוראת הכתיבה שלי להוראה און ליין, והרגילה אותי לחיות בשקט ובשלווה בתוך ביתי. לולא התביעה הפנימית שלי מתוכי ללכת אל הפוליטיקה, לעשות לתיקון המצב בארץ הזאת, הייתי משתקע כליל בהוראה, בעריכה, בכתיבה ובגידול בניי ותו לא.
אבל כול כמה שאני מלמד ועורך, כותב ומשכתב, ונהנה מכול רגע עם הבנים, אני נזכר שוב ושוב במשאלת לבי, לעוד ילדים.
השבוע פגשתי במשעולי הקיבוץ את גל. היא טיילה בשעת בוקר עם בנה הפעוט בעגלת תינוקות, חושפת אותו לאוויר הצלול ולשמש. גהרתי מעל העריסה מלא באושר בעבורה ובעבור בן זוגה. "תני לי רק תינוק אחד כזה, או שניים, ואני המאושר באדם," אמרתי לה. ואחרי כן ניתקתי מעליהם וניגשתי אל חדר הכושר, לבי הומה משמחה ומכמיהה.
יש לי שני בנים נהדרים. הם זקוקים למלוא תשומת לבי, ואני מקווה שאזכה ללוות אותם עד בגרותם. אבל עם כול האושר והשמחה שהם מסבים לי, יש בלבי מקום לעוד שני ילדים. וזה באמת מה שאני הכי רוצה בעולם. עם בן זוג, בלי בן זוג, העיקר עוד שני ילדים.
הכמיהה הזאת לא חדלה, לא שוככת. והיא שבה ומזכירה את עצמה למול ניסיונו הנואל של הנאשם, נתניהו, להקים ממשלת ימין בשיתוף הומופובים כמו בצלאל סמוטריץ' ואבי מעוז, ממפלגת 'נעם' ההומופובית. אם תקום ממשלה כזו, היא תרחיק ממני עוד יותר את משאלתי. וזה בדיוק המקום שבו הפרטי נפגש עם הפוליטי, שבו תקוות הלב נשברת למול צחנת ההומופוביה. אבל סמוטריץ' ומעוז ודומיהם לא יוכלו לעולם למחוק, לעמעם או לפוגג את כמיהתי.
אני אבא הומו גאה, לשני בנים נפלאים. ואני רוצה עוד ילדים.
נ.ב.
אל תטיפו לי מוסר בבקשה. אין בזה צורך. היו כבר די והותר חברות וחברים שדיברו על לבי בנושא זה. אי אפשר להביא אדם לבטל את כמיהתו לעוד ילדים, גם אם אין בה רציונליות. תודה.
