להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.
בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.
במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.
כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.
היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."
היא התרגשה מאד. גם אני.
אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.
ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.
בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."
מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.
אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –
"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.
רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."
שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.
הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.
המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?
הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.
אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.
לילה טוב.
