סיפור ההמרה שלי – וכמה מלים על יועצות חינוכיות

הסערה שמתחוללת, ובצדק, מסביב לדבריו של שר החינוך, הרב רפי פרץ, על טיפולי ההמרה וחלקו בהם, טלטלה כהוגן אותי, כמו רבים ורבות מחברי/ות הקהילה הלהט”בית. אמנם, הרב פרץ, שכנראה נבהל מהסערה הציבורית שקמה נגדו, הוציא מתחת ידיו מכתב הבהרה. אך עד שלא יוציא חוזר מנכ”ל של משרד החינוך, המנחה את הצוותים החינוכיים איך לנהוג בנערים ונערות בעלי זהות מינית שונה, לא נרפה ממנו.
אתמול, כאשר שמעתי בתכניתו של רזי ברקאי בגלי צה”ל, יועץ חינוכי מישיבה חינוכית, מספר על האופן שבו הוא מקבל פני נער, שמתלבט בנוגע לזהותו המינית, כבר קפצתי מעורי מרוב זעם. שכן, בדבריו הראה רגרסיה איומה, לפחות ארבעים שנים לאחור, בכול הנוגע לטיפול בבני נוער.
לכן התקשרתי לרזי ברקאי, וביקשתי לעלות לשידור כדי לספר לו על המפגש שלי כנער עם יועצות חינוכיות, ועל טיפול ההמרה הקצר מאד, תודה לאל, שעברתי.

הכתיבה והזהות המינית

מאז ומתמיד הייתי שונה. הייתי ילד שהעדיף את חברת הספרים ובעלי החיים על פני חברת בני גילו, שלא פעם רדפו אחרי בכינויי גנאי או בגילויי אלימות ילדיים. התחלתי לכתוב בגיל 14, אחרי הפעם הראשונה שביקרתי בה בבית עלמין, בית העלמין הישן ברמת השרון, וראיתי בו את קבר סבתי, אם אבי, סבתי האהובה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בן שש.

מאז אותו יום כתבתי הרבה. כמעט מדי יום. המחברות שכתבתי אז שמורות בארכיון ‘מכון גנזים,’ הנמצא כיום בספריית שער ציון בית אריאלה בתל אביב. אבל כתבתי לא רק בבית, אלא גם במהלך השיעורים בכיתה. ומן התקופה ההיא לא נותר לי דבר.

לא פלא.

כשפרסמתי את השיר הראשון בחיי בעיתון בית הספר, “כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי,” גיליתי לראשונה את עוצמת הרדיפה שרודפת הסביבה את האדם היוצר.

את השיר ההוא כתבתי כאשר נכנס איזה יום לחדרי, לכול אחד מאיתנו היה חדר משלו בביתנו, ותהיתי מה היה קורה לו הייתי מוצא גופה של ילד על מיטתי. הייתי זורק אותה לרחוב, באה לי התשובה מאליה. הו, זה נושא מעניין לכתוב עליו שיר, אמרתי לעצמי. איך בשביל צורך בסיסי כמו שינה אהיה מוכן לעבור על טאבו מקודש כמו קבורה.

נו טוב, אלה לא מחשבות אופייניות של נער בן 14. אבל כבר אמרתי לכם. הייתי שונה. ולבד מזאת, שיחקתי אז בלי יודעין במשחק, שכול יוצר מוכרח לשחק בו כול אימת שהוא מתיישב ליד שולחנו. המשחק ב’נדמה לי.’ הנה השיר לפניכם, כפי שהודפס אז בעיתון בית ספר “רוטברג” ברמת השרון. ותודה לחבר נעוריי, עדו רוזנטל, ששמר במשך כל השנים הללו על עותק הגיליון של אותו עיתון ונתן לי אותו לא מזמן במתנה.

בבואי למחרת הפרסום לבית הספר, איש מבין חבריי לא דיבר איתי. רק כתוצאה מהעזתה של מי שישבה אז לידי על ספסל הלימודים, גיליתי כי הוטל עלי חרם בית ספרי. לא כיתתי, לא שכבתי, בית ספרי. כול תלמידי התיכון נדברו ביניהם לא לדבר איתי עוד. ולמה? כי אימה של בת כיתתי, שהייתה פסיכיאטרית, קראה את השיר באותו בוקר וחרצה עלי משפט במחי פה. “ילד שכותב כאלה שירים בכזה גיל, משהו אצלו לא בסדר,” אמרה והבהירה לבתה שיותר אסור לי להיכנס לביתם. והיא הרעה לי מאוד, מפני שבתה הייתה חברתי הטובה ובנה היה חניך שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון.

יועצת בית הספר גררה אותי אל חדרה לשיחה, למול כול חבריי, בהפסקה הגדולה. כשהתיישבתי מולה בישרה לי בקולה הקשה, שהוועדה הפדגוגית החליטה לשלוח אותי לאבחון פסיכולוגי בתחנה לבריאות הנפש ברמת השרון, כי ילד שכותב דברים כאלה, משהו אצלו לא בסדר.

“אם זה מה שאת חושבת, מי שצריך ללכת לתחנה לבריאות הנפש זו את, לא אני,” הטחתי בה ועזבתי את החדר.

היא כמובן נותרה אוייבת שלי ורדפה אחרי, בגין שיריי, כול שנות התיכון.

למזלי הייתה עוד יועצת בבית הספר, חיה קולודנר שמה. ומכיוון שבאמת נבהלתי מאוד מחוות דעתה של היועצת הקודמת, וגם הבחנתי באותה עת שאני נמשך לא רק לבנות גילי אלא גם לבני גילי, התדפקתי על דלתה, וביקשתי את עזרתה.

היא הקשיבה לי, ואז שאלה, האם אי פעם כתבתי או עשיתי משהו במטרה לפגוע בזולתי. אמרתי לה שלא. ואז השיבה לי, שאם כך, אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה ולאהוב את מי שאני רוצה, כול עוד אני לא כופה דבר על זולתי הכול בסדר. ושאם אזדקק שוב לעזרתה, היא כאן.

היא הצילה אז את חיי. היא, והמשורר אורי צבי גרינברג, ששיריי הינקות שלי, ובהם גם השיר על הילד המת, הגיעו לידיו דרך חברה של אמי, הציירת ברכה בנימיני ז”ל, והיא זו שגם השיבה לנו את תשובתו. שכול השירים שקיבל הם בוסריים. אבל אם אמשיך לכתוב כמו השיר על הילד המת, יום אחד אהיה משורר גדול.

היציאה מן הארון

אחרי השיחה עם חיה קולודנר התחלתי מתרועע עם בן כיתתי. היינו שוכבים יחד בביתו, כשהוריו היו בחו”ל, או נוסעים במכונית לפרדסי רמת השרון ומתבודדים שם. פעם התעלסנו בתוך גומת עשב בשולי הפרדסים. תוך כדי מעשה שמענו שעטת סוס קרב אלינו. הרמנו את ראשינו מגומחת העשב וראינו למולנו את שומר הפרדסים על סוסו האציל. היינו עירומים כביום היוולדנו. אני תפסתי בבגדיי, הסתרתי בהן את מבושיי ורצתי להתחבא במכונית. חברי, לעומת זאת, שהיה עז פנים ממני, חולל בעירום מלא בפירואטים למול שומר הפרדסים, שנס מפנינו על סוסו.

השנים עברו. אני התנסיתי ביחסים עם גברים ונשים כאחת, התגייסתי לצבא, השתחררתי ממנו, פגשתי את בן זוגי הראשון, וחיינו יחד עד שנפרד ממני ואז מת. אז, בשנת 1986, מתוך כאב האבדן על מותו, יצאתי בראיון גדול אצל תמר מרוז במוסף “הארץ.” הייתי בערך האדם השני או השלישי שאי פעם יצא מן הארון במדינת ישראל.

זה חולל גלי הדף גדולים, הן כלפיי והן כלפיי משפחתי. אני הפכתי, מרצון ושלא מרצון, לדוברה של הקהילה בחיתוליה. הופעתי פעמיים ב’מעגל’ של דן שילון, אצל אהוד מנור ואצל מני פאר, זכרם לברכה, ועוד בשלל ראיונות וכתבות. בתוך כך גם גיבשתי את זהותי כהומוסקסואל.
בגיל שלושים ושתיים, בשנת 1992, תקפה אותי סדרת חלומות אדיפליים קשים. חששתי שאני יוצא מדעתי, ומיהרתי לחפש עזרה. פסיכיאטרית שהגעתי אליה לפגישת עזרה ראשונה בלבד הפנתה אותי לדוקטור רודי האב, ברמת השרון. דוקטור רודי היה הכהן הגדול של הפסיכותרפיה בשנות השבעים והשמונים. דרכי הטיפול שלו היו שנויות במחלוקת, אבל הוא היה מפורסם מאוד.
צלצלתי, סיפרתי לו בקצרה במה מדובר, קבעתי איתו פגישה בקליניקה.
כשהתיישבתי בקליניקה, פתח בלא שהיות בהצעתו. “יש לי פציינטית בדיוק כמוך, לסבית,” אמר לי, “ואני רוצה להציע לכם תוכנית טיפול. אתם תיפגשו, תכירו, תשוחחו. אחרי כן תתקלחו יחד. אחרי כן אתה תסבן אותה והיא אותך. אחרי כן תרדו אחד לשנייה. היא תמצוץ לך ואתה תלקק לה. אחרי כן תזדיינו (כך, במלים אלה ממש). ואני אלווה אתכם בשיחות תמיכה משותפות ופרטיות. אני מבטיח לך שאחרי כן תהיו סטרייטים.”
עודו פורש בפניי את תוכנית טיפול ההמרה שלו צלצל הטלפון. הוא הרים את השפופרת.
“כן, מיידעלע, הבחור אצלי. אנחנו בדיוק משוחחים. אדבר אתך אחרי הפגישה אתו,” אמר, וטרק את הטלפון.
הקשבתי לדבריו נדהם. הרגשתי כמו חומר מילוי ממין זכר.
אף על פי כן, בתוך המצוקה הנפשית שהייתי שרוי בה באותה עת, יצאתי מפתח הקליניקה שלו ובאוזניי מצלצלים פעמוני שמע, פעמוני הגאולה והישועה. דמיינתי את עצמי עומד מתחת לחופה, בחליפה, עם כלתי לידי.
נסעתי נרגש לבית הוריי. אמי חיכתה לי לארוחת צהריים. פתחתי את הדלת ואמרתי לה, “אימא, אני חושב שמצאתי דרך להתחתן.”
אימי המנוחה, ששבעה ממני לא מעט מרורים על רקע יציאתי מן הארון, הביטה בי בעין ספקנית והגישה לשנינו את ארוחת הצהריים.
נסעתי לדירתי בתל אביב.
לקח לי עוד יממה או שתיים, עד שנצטללה עלי דעתי והבנתי לאיזה טירוף מסוכן מנסה הדוקטור רודי להכניס אותי. ביד רועדת הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי אליו.
“שלום, דוקטור רודי. מדבר אילן שיינפלד. רציתי לומר לך שחשבתי על תוכן השיחה שלנו. שמע, אני בכלל לא אמרתי לך שברצוני להשתנות. רק באתי לבקש עזרה בגלל החלומות שחלמתי.”
“טוב, אמרת מספיק,” השיב לי – וטרק את הטלפון.

בזה הסתיים טיפול ההמרה שלי, תודה לאל.
בעזרתו של חבר יקר הגעתי לפסיכותרפיסט גיי. נכנסתי אצלו לתהליך טיפולי ממושך, שנמשך כ-12 שנים עם הפסקות. הדבר הראשון שאמר לי היה, שאין שום משמעות או חשיבות לסיבה להומוסקסואליות שלי, ושאין טעם שאחפור בזה. אם אגיע למסקנה שזה סביבתי, זה ישמש לי להסרת אחריות ולהאשמת סובביי ומשפחתי. אם אגיע למסקנה שזה תורשתי, שוב אוכל להטיל את האחריות על זולתי. מוטב שאתמקד בשאלה אחרת לחלוטין – לא מהו מקור המשיכה שלי לגברים, אלא מה יעשה אותי הכי מאושר.
התשובה הייתה לי ברורה. אהבה של גבר. לחיות עם גבר. עם גברים.

המעגל נסגר

את הסיפור הזה עד כה, סיפרתי פעם בערב שערכו לכבודי ברמת השרון, כאשר ראה אור רב-המכר שלי, “מעשה בטבעת.” ברגע שסיימתי לספר את הסיפור קפצה מישהי מן הקהל. היא סיפרה שהיא שכנה של היועצת החינוכית שלי מהתיכון, חיה קולודנר.
“מה!?” אמרתי, “לא ידעתי שחיה עוד חיה! קחי אותי בבקשה אליה מיד!”
נכנסנו למכוניתה ונסענו לשכונת נווה רום. התדפקנו על דלתה. חיה פתחה בפניי את הדלת. נפלנו איש בזרועות רעותו.
“אבל אילן, מה מביא אותך אלי אחרי כול השנים האלה?” תמהה.
“באתי להגיד לך תודה על שהצלת את חיי בגיל חמש עשרה,” השבתי לה, בדמעות.
“לא אני הצלתי אותך,” השיבה לי בחיוך, “אתה הוא שהצלת אותי.”
“מה זאת אומרת?” תמהתי, “איך זה יכול להיות?”
“שמע, כשאתה יצאת מן הארון איש לא דיבר עוד על הומוסקסואליות,” אמרה לי. “שנים אחרי כן, כשבני הצעיר, שי, יצא בפניי מן הארון, ידעתי איך לנהוג בו, בזכות השיחות שאתה ואני ניהלנו. עכשיו אתה מבין?” שאלה, וחיבקה אותי שוב.
יצאתי מביתה נרגש מאד.

עברו עוד הרבה שנים. בשנת 2011 נסעתי להודו כדי להוליד בה את בניי, מיכאל ודניאל, בהליך פונדקאות. בשנת 2013 פתאום התקשרה אלי חיה קולודנר.
“אילן, מה שלומך, זו חיה,” אמרה, “אני מוכרחה להיפגש איתך. יש לי מתנה לילדים.”
“מה קפץ עליך?”
“מה אכפת לך? חנוכה, ויש לי דמי חנוכה בשבילם.”
סיפרתי לה, שבמשפחתנו נהוג להיפגש כולם יחד, בבית אבא, להדלקת נר ראשון של חנוכה, והזמנתי אותה לשם.
כשהגעתי לאבא, עם הילדים, שהיו אז רק בני שנתיים, היא כבר הייתה שם, יושבת בסלון בית ילדותי, מוקפת בכול בני משפחתי. בידה הייתה משאית ענקית ובה עשרות מכוניות קטנטנות. הבטתי בה בתמיהה.
“מה פתאום מתנה גדולה כזו?” שאלתי אותה.
“שמע, ב-2011, כשהחלטת לצאת להליך הפונדקאות, פתחת בלוג בפייסבוק, ובו כתבת כול מה שאתה עובר,” השיבה לי. “שי בני ובן זוגו, החיים במנהטן, קראו את הבלוג שלך והחליטו לעשות כמוך. הם נמצאים בעיצומו של תהליך פונדקאות בארצות הברית, ותיכף אהיה מהם שוב סבתא. עכשיו אתה מבין למה היה לי רצון להביא לילדים שלך מתנה?”

עברו שנים. יום אחד אני מקבל טלפון ממיכל, בתה הגדולה של חיה, הגרה בישוב מורן, באזור משגב, כמוני. היא סיפרה לי שאחיה, שי, נמצא בארץ, ורוצה לבוא לבקר אותי יחד איתה.
הם הגיעו. קיבלתי את פניהם באהבה רבה. שי סיפר לי שנולד להם בן, וכעת הם מצויים בתהליך פונדקאות נוסף, עם תאומים, אבל חוששים מאד מפני הקושי הצפוי להם עם גידולם של עוד שני ילדים.
השבעתי אותו שישמרו על ההריון, הבטחתי לו שצפוי להם אושר גדול.
שי ובן זוגו מגדלים כיום שלושה ילדים.

זה כוחה של אהבה. היא מתחילה באשה אחת, חיה קולודנר, ישמור אלוהים על חייה ועל נשמתה, שהצילה את חיי בגיל חמש עשרה. היא ממשיכה בעיקשות שלי, כנער, לשמור על חיי ועל זהותי, ולא לתת לאף אדם להתערב בבחירות שלי, גם אם הן היקשו עלי בהמשך. זה המשיך כול חיי עד הנה.

לו לא הייתי נאמן לעצמי, לא הייתה לי חברה ראשונה ולא הייתה לי עוד חברה בגיל 32. לו לא הייתי נאמן לעצמי, לא הייתי נפרד מהן, בצער, מתוך הבנה שאני פשוט מאמלל אותן, ועובר צד. לו לא הייתי נאמן לעצמי לא הייתי חווה ארבע מערכות יחסים מונוגמיות ארוכות עם בחורים, כול אחד טוב ויפה מרעהו.
ועוד יש לי מקום כעת לעוד אחד.

תחיו כמו שאתם רוצים. אל תתנו לאף אחד להתערב לכם בנשמה או בגוף. ואם אתם זקוקים לעזרה נפשית, וכולנו זקוקים לה, בתקופות שונות בחיים, אל תהססו מלבקש אותה. אבל אל תעשו זאת אצל רבנים, או יועצים חינוכיים בישיבות התיכוניות שאתם לומדים בהן, מפני שהאמונה קודמת אצלם לטובתכם הנפשית והרגשית. לאגודת הלהט”ב יש שלל גופים, המעניקים שירותי ייעוץ וטיפול נפשיים, בהתנדבות או במחיר מסובסד, אין להם שום כוונה לגרום לכם להיות להט”בים, אם אינכם/ן בטוחים/ות בזהותכם/ן. מטרתם היא אחת. לאפשר לכם לבחון את עצמכם, לראות מה עושה אתכם/ן הכי מאושרים/ות, ולחזק אתכם/ן בכול בחירה שתעשו. הנה פרטי הגופים הללו. אנא העבירו אותם בין חבריכם וחברותיכם, כי כול המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
תודה, ורק אהבה וטוב,
אילן.

שירותי סיוע נפשי לפונים/ות של הקהילה הגאה

אגודת הלהט”ב
האגודה מפעילה קו עזרה ראשוני, ושמו “קו קשב”. הקו פועל בימים א’-ה’ בשעות 19:30-22:30. בקו ניתן לשוחח עם א/נשים שהוכשרו לסיוע נפשי ראשוני. השירות הוא חינם ואנונימי. ניתן לפנות בשעות הפעילות באמצעי התקשורת הבאים:
בטלפון: 03-6205591
בעמוד הפייסבוק של קו הקשב: יש עם מי לדבר
www.lgbt.org.il/yesh
בצ’אט אנונימי: התחברות דרך כתובת האתר לעיל.

הבית הפתוח בירושלים
מציע טיפול פסיכותרפי על ידי מטפלים ומטפלות מוסמכים. מסובסד.
ניתן לפנות אליו במייל health@joh.org.il, בטלפון 058-5928357 או בכתובת האינטרנט: www.joh.org.il/psychsupport

עמותת כמוך, הומוסקסואלים דתיים אורתודוכסים

kamoha.or@gmail.comדוא”ל:
054-9848095טלפון:

חברותא
ארגון שהוקם בידי הומואים דתיים בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות.
דוא”ל: info@havruta.org.il
טלפון: 054-6305101
ארגון בת קול, לסביות דתיות
מייל: info@bat-kol.org
טלפון: 054-313-3239
קו הסיוע פועל בימים ב’ ו-ה’ בשעות 20:30-22:30