עמלק, ואהובים אחרים.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (9)

     אמש פרסמה רנין בולוס, חברת טוויטר שלי מן החברה הערבית, ציוץ שהקפיץ אותי. וכך כתבה: "אחד המשפטים האהובים עלי: אני יש לי מלא חברים ערבים (זה שהרכיב לו את המזגן בבית." הציוץ הזה הקפיץ אותי מפני שהוא חושף את הגזענות הנטועה עמוק כל כך בחברה הישראלית, רק על דרך ההיפוך. לומר "אני יש לי מלא חברים ערבים" זה כמו לומר "כמה מחבריי הטובים ביותר הם שחורים/ערבים/הומואים." זו אמירה אפולוגטית, שיכולה להיאמר רק ממדרגה של אדנוּת.

     אבל המשפט הזה הקפיץ אותי גם בשל סיבה אחרת. אני נפגש כעת עם בחור ערבי. מוצאו לא חשוב לי, הוא מושך ומעניין אותי. הוא יפה ועדין, חכם וטוב לב, יש בו תום ויושר, ואנחנו שמחים יחד. כך זה התחיל, כך זה גם יימשך, בעזרת השם.

     אני אוהב גברים. מכול לאום, מוצא, דת ועדה. הייתי עם אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים לאומיים וחרדים, עם ערבים נוצרים וערבים מוסלמים ודרוזים. המפגש בינינו מתחיל תמיד בדיאלוג, בשיחה, בבירור איש את טבע רעהו. ואז, כאשר אנו נפגשים, אנחנו בודקים עד כמה אנו נמשכים זה לזה.

     המוצא, הדת, העדה מעניינים אותי כחלק מהיכרותי עם גבר. אני רוצה ללמוד על עולמו, ואם מפרידים בינינו פערי לשון, כפי שלצערי קורה הדבר ביחסיי עמו, אנחנו משתדלים לגשר עליהם. על פי רוב אני מצוי במדרגת ידיעה נמוכה יותר. הבחורים הערבים יודעים עברית טוב יותר מאשר אני את שפתם, אף על פי שלמדתי אותה ואני יודע לקרוא ערבית. זה נעוץ בפער בין הערבית הספרותית שלמדתי בנעוריי לבין הערבית המדוברת מסביבי. אבל אני לומד.

     היחסים האינטימיים ביני לבין גברים נובעים קודם כול ממשיכה. בהכרח הם מעלים גם שאלות גדולות יותר. כאשר אני נפגש עם בחור ערבי, אני שם לב גם לטיב היחסים שמביאות הגברוּיוֹת שלנו, או ליתר דיוק הייצוג התרבותי שלהן. מי חודר ומי נחדר, מי כובש ומי נכבש, וכדומה. בסופו של דבר אני מגלה, תמיד, שלשאלות הפוליטיות ולקטיגוריות הפטריארכליות האלה אין שום משמעות ביחסים אינטימיים. הן 'מיובאות' אל האינטימיות מעולם זר לה. בתוך האינטימיות השאלות הן אחרות לגמרי. האם אלה יחסים הדדיים או יחסי תלות, יחסי קירבה או ריחוק, יחסים המתאפיינים בנאמנות או בבוגדנות, באקסקלוסיביות או בפּריצוּת, האם יש להם סיכוי להתמיד, או שהם יחסי ארעי.

     לספר שירי האהבה החדש שלי לגברים קראתי "עמלק" בדיוק בשל החלטתי להתמודד בו עם השאלות האלה. לפני ארבע שנים הייתה לי סדרת מפגשים עם בחור ערבי מוסלמי, גבוה ויפה תואר. כול מפגש שלנו היה פיצוץ. לצערי הבחור היה כול כך בארון, שלא היה ליחסינו עתיד. במהלך אותו זמן כתבתי לו סדרת שירים מן הארוטיים והחריפים ביותר שכתבתי מעודי. משום ההכרח לשמור על שמו בסוד, ומשום ההיפוכים השונים ביחסינו, קראתי לו 'עמלק.'

     עמלק הוא אחד מעממי כנען, שבני ישראל הצטוו על ידי ה' להכרית ולאבד מן הארץ, אחרי שיכבשו אותה. בתנ"ך עמלק תואר כעם אכזר, המתפרנס משוד ומביזה, ובספר שמואל א', פרק טו', מצווה שמואל על שאול, בשם אלוהי ישראל, לאבד את עמלק. לא רק את רכושו, לא רק את גבריו, גם את נשיו ואת טפּוֹ: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור." מאז, פעמים רבות במהלך ההיסטוריה הוטח המושג 'זרע עמלק' בין ניצים, גם בתוך היהדות. בימינו אלה, ישנם אפילו חרדים הרואים בנו, החילוניים, 'זרע עמלק.'

     כאשר כתבתי את השירים לבחור ההוא, החלטתי לפרק את המושג 'עמלק' ולנטרל אותו על ידי התשוקה והאהבה, להכיל על הגבריוּת שלו את אהבתי, ואז, אחרי פירוק היחסים הקולוניאליסטיים במושג 'עמלק', גם לבטא בו את כמיהתי לאהבה ולשלום. וכך כתבתי לו, בין השאר:

יָרֵחַ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְשֶׁמֶשׁ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן

וּבְתוֹךְ לִבִּי הַכֹּל קוֹרֶה – הַקְּרָב בֵּין

יִשְׂרָאֵל לַעֲמָלֵק, הַצַּו לְהַכְרָתַת עַמְמֵי כְּנַעַן

וְהַתְּשׁוּקָה אֲלֵיהֶם, וּמִכֻּלָּם אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ, עֲמָלֵק.

וַאֲנִי, לֹא לְהַכְרִית אֶת זַרְעֲךָ אֲנִי רוֹצֶה,

אֶלָּא לִשְׁתּוֹת אוֹתוֹ בְּאֶלֶף פִּיּוֹתַי,

לְרוֹקֵן אֶת אֲשָׁכֶיךָ הַגְּדוֹלִים בְּתוֹךְ קְרָבַי

כְּדֵי שֶׁיַּצְמִיחוּ תּוֹעָפוֹת שֶׁל זֶרַע,

כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לְךָ בָּנוֹת וְגַם בָּנִים,

וְתִשְׂמַח בָּהֶם וּתְגַדְּלֵם בְּנַחַת, פֹּה, בַּנּוֹף הַזֶּה בֵּין הֶהָרִים,

וּמִדֵּי פַּעַם, בַּלֵּילוֹת, כְּשֶׁבָּנַי יִישְׁנוּ, וְגַם בָּנֶיךָ,

תָּבוֹא אֵלַי, יָא עֲמָלֵק, לְהַרְטִיב אֶת לִבִּי בַּתַּחְתּוֹנִים.

     ההומוסקסואליות מקרבת בין רחוקים. בין כובשים לנכבשים, חילוניים ודתיים, עירוניים וכפריים. למשיכה בין גברים יש כוח עז בגישור על פערים. זו הסיבה בשלה אני מאמין, שאם ייכון כאן אי פעם שלום, הוא ייכרת בין גברים הומוסקסואלים, לא בין סטרייטים ניצים. אנחנו, ההומואים, יודעים בגופנו ובאהבתנו מה שמנהיגינו לא מצליחים להבין – שקרבת הלב ותשוקת הגוף עזות וחריפות ומתמידות יותר מנאמנות לדת, למוצא ואפילו ללאום.

     כשם שיכולתי לרקום יחסים עם גור מתנחלים, עם בחורים מן הימין הפוליטי, עם חרדי או עם ערבי, אני יכול לרקום יחסים עם כול גבר, מכול דת או מוצא, ובלבד שיהיה מושך בעיניי, ובן אדם. מה שקוראים אצלנו אַ מֶענְטְשׁ. בן אדם טוב, ישר והגון, תם לב. וכמובן, שלא יימנה על אויביי ישראל.

     הספר 'עמלק' יראה אור במהלך החגים. יש בו גם פרק שירה שלם, המוקדש לגבר סטרייט, שהיה על סף פרידה מאשתו כאשר התאהבתי בו. קיוויתי, שיעבור מחיי הנישואין שלו לחיות אתי. זה התבדה. אחרי איזה זמן הוא מצא את עצמו בזרועות אישה ערביה, ואני מצאתי עצמי בזרועות בחור ערבי. האם יש בזה איזה משל? אינני יודע. הדבר היחיד העולה על דעתי הוא, שהאהבה והמשיכה אינן מכירות בגבולות של דת ומוצא, עדה ולאום. וטוב שכך.

     בזה אני בטוח שרנין בולוס מסכימה אתי. כבת למשפחות נוצריות, שגדלה בנווה שלום, הופיעה בתוכנית 'האח הגדול,' שברה את כול הסטיגמות שלנו על האישה הערבייה, וכיום חיה בלונדון כשליחה של חברה ישראלית לסחר במטבע חוץ באינטרנט, רנין כבר הספיקה לאתגר ולבטל גבולות רבים. כמוה, גם אני מייחל לזמן שבו למשפט 'יש לי מלא חברים ערבים' לא תהיה שום משמעות, שזה ייאמר כמו 'יש לי בן זוג. ואגב, הוא ג'ינג'י, או שָׁטֶני, או בלונד בהיר.'

     ניתן להזמין את 'עמלק' ברכישה מוקדמת כאן: https://isheinfeld.com/product/%d7%a2%d7%9e%d7%9c%d7%a7/

     רק טוב שיהיה לנו. שאהבה תִשׁרה בכל. בין גברים לנשים, נשים לנשים, גברים לגברים, יהודים לערבים. זה טִבעה של האהבה וזו תכליתה.