קורונה

אבל מה עם הילדים?

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (68)

     אתמול ביקרה בבית ספר 'הרכס', שילדיי לומדים בו, ניידת חיסונים. לקראת בואה הפיצה הנהלת בית הספר, כפי שצריך, טופס אישור הורים לחיסון ילדיהם. שמחתי מאד על קיומו של יום החיסונים בבית הספר, ושלחתי למזכירות את התו הירוק של בניי, מיכאל ודניאל, שחוסנו כבר בשני חיסונים.

     מטבע הדברים, אין לי מושג מה עלה בגורל מבצע החיסונים הזה. לכן, הבוקר, קיימתי משאל אקראי בין הילדים בתחנת ההיסעים. שאלתי אותם מי מביניהם התחסן אתמול. לתדהמתי גיליתי, שמבין הילדים והילדות שהתקבצו בשעת בוקר מוקדמת בתחנה, אף אחד.ת לא התחסן, מלבד בניי.

    זו אינה תמונה מייצגת, כי אחרי ששאלתי התווספו עוד ילדים וילדות להסעה. כמו כן, אני יודע מדניאל, שחברתו (יש כזאת, כן) התחסנה, אף על פי שהוריה לא רצו בזה. היא עמדה על שלה, והתחסנה. אך אין לי מושג כמה ילדים מכיתתם התחסנו, ואני יודע מן הילדים, שהיו לא מעט הורים, שנמנעו משליחת ילדיהם לבית הספר אתמול, רק כדי שלא יעמדו מול השאלה האם לחסנם, אם לאו.

     זה היכה אותי בהלם. הרי את מרבית ההורים אני מכיר אישית, ומדובר בא.נשים פתוחים ונאורים וחכמים, בהורים טובים לא פחות ממני. איך, אפוא, מנעו מילדיהם את החיסון, בשעה שבארץ כבר משתולל גל חמישי של המגפה? הדבר הזה באמת נשגב מבינתי. הרי ידוע שהאומיקרון מדבק בטירוף, ואפילו כאן, בתובל, יש כבר שבעה מאומתים, ובהם ילדים רכים. ואמנם, לעת עתה נראה שהאומיקרון לא מביא לעלייה באשפוז או במחלה חמורה, אבל, וזה אבל גדול מאוד – בו-בזמן מתפרסמים מדי יום נתונים, המראים על עלייה ניכרת באשפוזי ילדים בארה"ב ובבריטניה, וידוע גם כי ילדים עלולים ללקות בתסמונת פימס או בלונג קוביד. ויתרה מזאת, עוד אין ודאות שאומיקרון אכן לא גורם לתחלואה חמורה, ורק בשיא הגל אצלנו, בעוד שבוע או שבועיים, נדע זאת בהתאם למה שקורה במדינות אחרות.

     הערב יצא שר הבריאות, ניצן הורביץ, בהצהרה מעניינת. "המצב בשליטה. שומרים על השגרה," הוא אמר. אך בו-בזמן, בעקבות העלייה באשפוזי הילדים בבתי החולים בעולם, התקיימה אתמול פגישה בין מנהלי המחלקות לרפואה דחופה (חדרי מיון) בילדים בבתי החולים ורופאים למחלות זיהומיות בקרב ילדים. על פי וי.נט, אחת האפשרויות שעלתה בפגישה היא שינוי מדיניות האשפוז, כך שישוחררו מטופלים – ויפונו מיטות עבור ילדים.

     הילדים שלנו ממשיכים ללכת למערכת החינוך, ועד שלא מוצאים בכיתתם ילד מאומת, הם אינם נשלחים הביתה או לבידוד. אני כמובן מברך על כול יום לימודים שעובר עליהם בבית הספר הנפלא שהם לומדים בו. אבל אני מוכרח להודות, שאני שולח אותם מדי יום לבית הספר בחרדה גדולה. הנה, רק אתמול נודע לנו, כי נערה אהובה מן הישוב שלנו, שנסעה בהסעה אחרת מזו של ילדיי, נדבקה בקורונה, וכול הילדים שנסעו אתה בהסעה צריכים כעת להיכנס לבידוד. ילד יקר, שמשחק הרבה מאד עם בניי, נמצא בבידוד, מפני שנפגש עם ילדה אחרת שנדבקה בקורונה. בניי גם משחקים עם ילדי משפחה, שמלבד אב המשפחה אף אחד מהם לא התחסן כלל. זה מעורר בי דאגה עמוקה.

     אני דואג קודם כול לילדיי, אך גם לאבא שלי ולי עצמי. הילדים עלולים ללקות בתסמונת פימס או בלונג קוביד, וגם להדביק אותנו במחלה. ואם חס וחלילה אבא שלי או אני נלקה בה, מי יודע איך נצא ממנה בכלל. אבא שלי בן שמונים וחמש, ואם יהיה חיסון רביעי בקרוב הוא יקבל אותו. אבל אני בן שישים ואחת, תכף שתיים, ומשרד הבריאות לא אישר עד כה חיסון רביעי לבני שישים ומעלה.

     במצב הזה, הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לא רק להתבודד בעצמי, מה שאני כבר עושה מזה שבועיים, אלא להוציא את ילדיי מן המסגרות החינוכיות שלהם. ואני לא רוצה לעשות זאת. אבל כול יום שעובר, אני חושש שמא אאחר את המועד.

     אין לי תשובות לתהיות האלה. רק שאלות. ואני מתפלל מדי יום, שילדיי לא יידבקו בקורונה, ולא יביאו אותה הביתה, הם עצמם או מי מבין חבריהם.

      אם אתםן קוראיםות את הדברים האלה, קראו אותם לא ככתב-האשמה, אלא כשיתוף רגשי. כמוכםן, אני מפלל רק לדבר אחד, שהחיים שלנו ימשיכו כתקנם, בשלווה, בבריאות, באושר ובאהבה. אבל האמת היא, שאני מאד חרד. חרד מכך, שכול עוד לא נתחסן כולנו, המגפה תמשיך להכות בנו ולקצור בנו, שגלים יבואו וילכו, ושכך ייראה כאן, מכול בחינה, חברתית וכלכלית ופוליטית ואישית,  מרקם החיים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *