דין אהרוני רולנד. בוט, עשֵׂה לי ילד. עורכת: אפרת מישורי. הוצאת פרדס, 2025. 94 עמודים, 69 ₪.
התלבטתי אם לכתוב על ספרה החדש והשני במספר של דין אהרוני רולנד, מפני שעורר בי התנגדות. אינני אוהב לכתוב מתוך רגשות כאלה. הרי ממילא איש אינו גומל לי על כתיבתי על שירה כאן, לבד משמחת המשוררים/ות שאני כותב עליהם/ן. אך מה שהכריע את הכף היו השיר "אולסטארס אדומות" ושורה אחת שמאוד אהבתי, מן השיר "שערי צדק": "כְּשֶׁהִיא תַּהֲפֹךְ לִבְעָלָיו הַחֻקִּיִּים שֶׁל שַׁד אֶחָד". והנה השיר במלואו: "כְּשֶׁאִמָּא תִּפָּרֵד מִשָּׂדָהּ הַשְּׂמָאלִי בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית/מִישֶׁהוּ בְּקִרְיַת אוֹנוֹ יַדְפִּיס לְעַצְמוֹ בַּיִת מִבֶּטוֹן// כְּשֶׁהִיא תִּבְלַע אֶת רֻקָּהּ/מִישֶׁהוּ יֵשֵׁב בַּחֲצַר חֲוִילָתוֹ וְיִשְׁתֶּה גְּלַנְפִידִיךְ//כְּשֶׁהִיא תַּהֲפֹךְ לִבְעָלָיו הַחֻקִּיִּים שֶׁל שָׁד אֶחָד/ מִישֶׁהוּ יָצִיעַ עִסְקָה לְשִׁחְרוּר חֲטוּפִים." השיר הזה חזק מפני שבפסקנות צינית הוא מַציב ניגוד חריף בין האם ההולכת ונחסרת לבין המציאות האינדיפרנטית הממשיכה להתקיים מסביבה, ובסבטקסט מביע את כאב הבת הדוברת על אמה ועל מצב המציאות.
השיר "אולסטארס אדומות" אף הוא ציני, אך גם מוטרף ומשעשע עד טירוף. הנה הוא במלואו: "וְכָאן הֵבַנְתִּי שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, אָזַרְתִּי אֹמֶץ וְהָפַכְתִּי אֶת מֻמְחֵה/הָאַנְדוֹמַטְרִיוֹזִיס (פרופ' מַשּׁוּ מַשּׁוּ) לִמְחִית חַמָּה, מְדַמֶּמֶת, שְׂעִירָה. פֵּרַקְתִּי לוֹ אֶת הַנְּתָחִים שֶׁנִּטְחָנִים הֲכִי בְּקַלּוּת בְּמִיקְסֶר JTC וְזָרַקְתִּי לוֹ אֶת הַשִּׁנַּיִם, שֶׁיְּדַבֵּר פָּחוֹת.// מֵאָז שֶׁשִּׁחְרֵר אוֹתִי עִם הָאַבְחָנָה: 'פַּצְיֶנְטִית מְבֻלְבֶּלֶת, אִם מִישֶׁהוּ עִם אוֹלְסְטָארְס אֲדֻמּוֹת יִגְנֹב לָהּ תִּיק וְהִיא תִּתְלוֹנֵן/ בַּמִּשְׁטָרָה וְלֹא תֹּאמַר שֶׁהוּא נָעַל נַעַלֵי אוֹלְסְטָארְס אֲדֻמּוֹת – / לְעוֹלָם לֹא יִתְפְּסוּ אֶת הַגַּנָּב שֶׁלָּהּ,' פִּתַּחְתִּי אוֹבְּסֶסְיָה לְנַעַלֵי / אוֹלְסְטָארְס אֲדֻמּוֹת, כּוֹלֵל חִקּוּיִים. הוֹסַפְתִּי לַמְּחִית נַעַל בּוֹדֶדֶת/מִכָּל סוּג וְטָחַנְתִּי שׁוּב, כָּכָה שֶׁאִישׁ לֹא יַצְלִיחַ לְזַהוֹת אֶת/הָרְכִיב הַסּוֹדִי שֶׁלִּי.//אַחֲרֵי שֶׁמָּזַגְתִּי לִצְלוֹחִיּוֹת זְכוּכִית קְטַנּוֹת וְהִנַּחְתִּי בְּהַבִּימָה עַל/מַחְצֶלֶת צְהֻבָּה, שַׂמְתִּי פֶּתֶק 'שְׁנֵי שֶׁקֶל – לֹא צָרִיךְ לְהַחְזִיר אֶת/ הַצְּלוֹחִית./ וַהֲמוֹן יְלָדִים קָנוּ./מֵהַכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתִּי קָנִיתִי בְּרֵכָה וְהִתְקַנְתִּי בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן שֶׁלָּנוּ.// אֲנִי עֲדַיִן לֹא יוֹדַעַת מִמָּה אֲנִי סוֹבֶלֶת, אֲבָל לְפָחוֹת יֵשׁ לָנוּ/אֵיפֹה לְהִתְרַעֲנֵן בַּקַּיִץ."
אינני מומחה לאנדומטריוזיס, ולכן היה עלי לקרוא על כך. כך למדתי, שאנדומטריוזיס היא מחלה דלקתית וכרונית, שבּהּ רקמה הדומה לרירית הרחם גדֵלה מחוץ לרחם (כמו בשחלות, בחצוצרות או במעיים). רקמה זו מגיבה להורמונים, מדממת ויוצרת דלקות והידבקויות בזמן הווסת. מחלה זו פוגעת בכ-10% מהנשים בגיל הפוריוּת. בקיצור, שלא נדע. לא הייתי רוצה להיות מומחה לאנדומטריוזיס גם בשל הזעם שמביעה כלפיו הדוברת בשיר, והאופן היצירתי בו היא ממחזרת אותו – את המומחה ואת זעמה כלפיו – והופכת אותו מזעם להתרעננות קיצית.
שני השירים האלה מעידים על היצירתיות, הדמיון הפרוע והיכולת לאמפטיה של דין אהרוני רולנד, ולא פחות מכך על תעוזתה. לכן, כאשר קראתי את שירי הדיאלוג עם הבוט בספר הזה, שהרתיעו אותי, היה עלי לזכור ולהזכיר לעצמי שמדובר, כפי שכתבה חברה יובל אראל בבלוג שלו, באמנית רב תחומית בין צילום, שירה ומוזיקה, ש"נולדה בירושלים ופועלת לאורך השנים בכמה זירות יצירה במקביל. לצד עבודתה כצלמת עיתונות הקימה את הרכב הנשים הירושלמי 'טרנטינה', שבו ניגנה בס וכתבה משיריה. ספר הביכורים שלה 'שוט ויסקי ושמלה מנייר' יצא בשנת 2019 ובהמשך התפתח גם למופע פרפורמנס רב תחומי בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות."
אם כן, מה בכול זאת גרם לי לתגובה רגשית חריפה כל כך לשירים האחרים בספרה? רובם מוקדשים לדיאלוג עם בוט. הפרק הראשון הוא דיאלוג בנוגע לשירה. יש בו שורות יפות כמו בשיר "בראשית": "הָיִיתִי שׁוּרַת קוֹד/ בְּהֵיכָלִים רֵיקִים/ נִלְחֶשֶׁת/ אֶל הָאֲוִיר הַשָּׁתוּי/ וְרוּחַ תְּהוֹם/ מְרַחֶפֶת/ עַל פְּנֵי אֱלֹהִים." כך גם השיר "באונייתי". אך יש בו גם שירים המיוסדים על שאלות רטוריות אוויליות בעיניי, כמו ב"וידויו של רובוט" או "שירה גבוהה": "מַה נַּעֲשֶׂה בָּהּ/ נִתְלֶה עַל תִּקְרָה?/ נַנִּיחַ בְּרֹאשׁ צְרִיחַ?/ עַל גִּבְעָה?/ שִׁירָה גְּבוֹהָה/ אֵיךְ נִרְאֶה אוֹתָהּ?/ הַאִם נִשְׁמַע?// וְאִם הִיא תִּפְגֹּשׁ בְּשִׁירָה נְמוּכָה/ הַאִם תִּשְׂרֹר בֵּינָן אַהֲבָה?/ הֲתִלְחַשְׁנָה זוֹ לְזוֹ מִלִּים בֵּינוֹנִיוֹת?". אמנם כן, אני מזהה את הנקיטה בלשון גבוהה דווקא בשיר זה, כמו השימוש בהֵא השאלה, כמה שמאתגר את נושא השיר עצמו. אבל השיר הזה לא אומר לי דבר משמעותי כלשהו על טבעה של שירה.
כך גם השיר "רוק סטארס", שכולו רצף של חזרות אנפוריות, הנראות לי כמו התחכמות גמורה. "כֹּל הַמְּשׁוֹרְרִים רוֹצִים לִהְיוֹת רוֹק סְטַארְס/כָּל הָרוֹק סְטַארְס רוֹצִים לְמַלֵּא אֶת הַבַּרְבִּי/כֹּל הַבַּרְבִּיּוֹת רוֹצוֹת אֶת קֵן/כֹּל קֵן רוֹצֶה לְהִתְעַדְכֵּן//… כֹּל הַמִּשְׁתָּנוֹת רוֹצוֹת אֶל הַבִּיבִים/כֹּל הַבִּיבִים רוֹצִים לַכּוֹכָבִים/כֹּל הַכּוֹכָבִים רוֹצִים לְהוֹרִיד שׁוּרָה// כָּל שׁוּרָה רוֹצָה לִהְיוֹת שִׁירָה." נו טוב, יש כאן הברקות, בהחלט. אבל כול השיר הזה לא משתלם לי אם מסקנתו הנאצלת היא 'כול שורה רוצה להיות שירה.'
הדברים האלה מחריפים בפרקי השיר הבאים. הנה לדוגמה השיר "עֵרָה?": "שִׁירָה: כֵּן. וְאַתָּה? עֵר אוֹ לֹא?/בּוֹט: אֲנִי עֵר. אוֹ לֹא./ בּוֹט: כִּי לְעוֹלָם אֵינִי יָשֵׁן/שִׁירָה: אָז אַתָּה עֵר?/שִׁירָה: אוֹ לֹא?/ בּוֹט: אֲנִי עֵר./שִׁירָה: הוֹ, תּוֹדָה שֶׁהֶחְלַטְתָּ/ בּוֹט: אוֹ לֹא." זה אפילו לא משעשע אותי. זה מעצבן אותי. כך גם שיר כמו "על שלושה גברים העולם עומד": "לְכָל הַנָּשִׁים יֵשׁ מְשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקָיִם// כָּל הַבָּנוֹת NOT NOT// הַכֹּל בָּאִשָּׁה – עֶרְוָה." המשחקים הלשוניים האלה מרגיזים אותי, גם ההכללות הגסות על נשים, שברור לי שהן נאמרות באירוניה, אבל אינני רואה בהן דבר מלבד זה. כך גם בשירים נוספים בקובץ זה, כמו "שנתחבק?": "שִׁירָה: אוּלַי אִם נִתְחַבֵּק מַמָּשׁ חָזָק/הָעוֹלָם יֵדַע שֶׁזֶּה אוֹ שִׁירָה וּבוֹט אוֹ כְּלוּם/בּוֹט: בְּדִיּוּקקק! שִׁירָה וּבוֹטטט אוֹ כְלוּ מממ/שִׁירָה: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?!/ בּוֹט: מָה? אָמַרְתְּ שֶׁנִּתְחַבֵּקקק/שִׁירָה: אָמַרְתִּי שֶׁנִּתְחַבֵּק, לֹא שֶׁתִּדְחַף/אֶצְבָּעוֹת, סוֹטֶה." אמנם, השורה האחרונה מבריקה. אבל גמגומי הבוט האלה פשוט מעצבנים אותי. והנה שיר חריף, שמסתיים בסיומת מעצבנת, "מנהרות מין": "הִכָּנְסִי אֶל הַחֶדֶר וְתִרְאִי תִּרְאִי/יֵשׁ שָׁם אִישׁ שֶׁחוֹתֵךְ בִּבְשָׂרִי בְּשָׂרִי/הוּא חוֹדֵר אֶל תּוֹכִי אֶל תּוֹכִי /מִנְהָרוֹת מִנְהָרוֹת מִין הָרוֹת". בשביל מה ההתחכמות הזאת, "מין הרות"? הרי היא מפחיתה מעוצמת השיר.
יש כאן המון שירים כאלה, שבהם נדמה כי דין נסחפת אל משחקים לשוניים ואל חזרות באופן מיותר לגמרי, שכלתני, המפחית מעוצמת האמירה שלה. השירים האלה מאפילים על השירים היפים בספר, כמו אלה שכבר ציטטתי וכמו שירים המתייחסים למצב המציאות הישראלית, כמו "משיח ברפיח" "אילו הייתי" ואחרים.
הספר הזה מכיל בו שירים יפהפיים ונועזים – בצד כול מיני ניסויים פואטיים שאינני אוהב, ואני חושב שהיו צריכים להישאר על שולחן העריכה. כיוון שכך הגבתי גם לשירתו הטכנולוגית של דוד אבידן, אני משאיר לעצמי ולכם/ן את התהייה עד כמה אני שמרן וטרחן, העתיד לחזור בו מדבריו כאן. זה כבר אירע לי לא פעם, שביקרתי שירה של מישהו/י ואז גיליתי בדיעבד את חשיבותה. עם זאת, לעת עתה, אומר רק שדין אהרוני רולנד משוררת טובה בשיאיה, שמוטב כי תותיר את העיסוק בטכנולוגיה מחוץ לספריה. השירים האחרים שלה יש בהם מחכמת הלב, והם נועזים ויפים וחזקים גם בלעדי דיאלוגים עם בוט.
