יומן מלחמה (64).
כל מי שעקב אחרי בשנה החולפת יודע, שהיו מעט ימים שבהם נמנעתי מלכתוב בהם על המצב. כל השנה החולפת כתבתי, יצאתי לנאום בהפגנות ברחבי הארץ ויזמתי פעולות התנגדות שונות. מאז 7.10 כמעט לא כתבתי על זה, למעט קריאתי מיד אחרי הפוגרום להקים ממשלת חירום צללים ולא להצטרף לממשלת החורבן.
בחודשים האחרונים, מלבד לטפל בספר הילדים שכתבתי לילדי העוטף ובדברים דחופים הקשורים למחאת הסופרים, כתבתי בעיקר על ההורות ועל בישול. זה שמר עלי קצת מפני האימה, והקנה לי נחם כוזב של שגרת חיים. ככול הישראלים, לבי שותת מדאגה לחטופות ולחטופים, וכואב לבלי נשוא על משפחותיהם, ולבי נקרע על כול חייל שנופל, ממשפחתי המורחבת, דרך בניהם של חבריי וגם אחרים.
הערב אינני יכול לשתוק עוד. יומיים לפני תחילת הרמדאן, בתוך בידוד בינלאומי גובר, העלול להגיע עד לאמברגו נשק על ישראל, הזקוקה לו יותר מתמיד לקראת המערכה בצפון, ועם ראש ממשלה וקואליציה, שגמרו אומר להשמיד את ישראל הממלכתית, הציונית, אנחנו מצויים באזור אסון.
בתחילת השבוע הבא, עם תחילת הרמדאן, ניקלע למהומות דמים. אין זה משנה אם תתחלנה מפרובוקציה של איתמר בן גביר או של יחיא סינואר. הר הבית יבער כך או כך, יביא בעקבותיו התפרצות אלימה בשטחים הכבושים ובכול גבולות ישראל, הפגנות קשות של מוסלמים בכל רחבי תבל וניסיונות פגיעה מוגברים ביהודים ובמוסדות יהודיים בכול מקום. סיר הלחץ המבעבע שנבנה כאן כתוצאה מהטבח של חמאס והתגובה החריפה של ישראל יתפוצץ.
האסון שהיינו עדים לו ב-7.10 הוא כאין וכאפס מול מה שעלול לקרות כאן. אם חדירה דומה מכיוון טול כרם ליישובי עמק חפר והשרון, אם חדירה של כוח רדואן מלבנון. וזה יקרה כאשר ברוב מדינות העולם שוררת תמימות דעים לפיה ישראל מבצעת בעזה רצח עם, עם הפסקת משלוחי נשק, התערבות בעזה בהקמת נמל ימי, בידוד ישראל בזירה הבינלאומית, בזמן שכול אויביה עטים עליה מכול כיוון ואיראן מגבירה את מאמציה להשלים את הרכבת מנגנון הנפץ לפצצה גרעינית (כפי שכבר פורסם השבוע).
אינני מאמין שיש דרך למנוע את תסריט האימה הזה, כשמדובר בשבוע הקרוב. אבל יש דרך למנוע אותו בשבועות ובחודשים הבאים. הדרך היא החלפת הממשלה או הפלתה, קיום בחירות בזק או הצבעת אי אמון, שבסיומן תושבע כאן ממשלת חירום לאומית רחבה, שתטה את ישראל מן התהום שבנימין נתניהו ובני בריתו מובילים אותנו אליו, ותאותת לאומות העולם שמשהו כאן משתנה ומיד.
אבהיר כאן מראש. אינני חושב שניתן לסיים את המלחמה בעזה בלי מיטוט החמאס. אינני חושב שניתן להגיע להרחקת חיזבאללה מדרום לבנון מבלעדי כיבושה. לצערי הרב, אני רואה שיהיה עלינו להמשיך במלחמה בעזה על ידי פינוי האוכלוסייה ברפיח ותקיפתה, וגם פלישה לדרום לבנון ודחיקת חיזבאללה עד לליטאני. אך כל הדברים הללו יכולים להתבצע רק כאשר מדינת ישראל מתחייבת למשא ומתן בדרך לפתרון שתי המדינות, וכאשר כול הישראלים מאוחדים בידיעה, שהעומד בראש המדינה אינו אדם מנותק רגשית, הפועל להרס כל מנגנוניה הדמוקרטיים והממלכתיים לשם ביצור כוחו הפוליטי וגורלו האישי.
לכן, חבריי משמאל, ממרכז ומימין, אלה המבינים כמוני שאנחנו נתונים במצב מלחמה מתמשך, שאין ולא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך בו עד להכרעה מדרום ומצפון – חובה על כולנו לצאת לרחובות מיד, ולהישאר בהם עד כדי השבתת התנועה, החיים והעבודה במדינה, עד שתיפול ממשלת הדמים והחורבן הזאת בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית, או בהכרזה על מערכת בחירות מהירה ככל האפשר.
אישית, אני שומר על בניי מכל משמר, ונמנעתי מלבוא איתם מהגליל לקפלן עד כה, בשל האלימות הגוברת מצד המשטרה. אבל כעת הגיעה העת על כולנו, יחידים ומשפחות, לצאת לרחובות, כול אחד ואחת במקום שהוא יכול להיות בו, תוך כדי שמירה על ביטחון ילדיו, ולא לזוז מהם עד להכרעה.
