תהליך היצירה

אימאל'ה. פעמיים.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (113).

     הפעם היחידה שהושפעתי בה ממתנגדי החיסונים הייתה בסיבוב הקודם של חיסוני הילדים בנגיף פוליו חי מוחלש. הילדים היו אז קטנים, ואני קראתי את האזהרות של מתנגדי החיסונים, לפיהן ילדים שיקבלו את החיסון הזה עלולים לחלות בפוליו, וזה הבעית אותי. גרנו אז בנווה צדק, ובדלת לידנו גר יוסי, חולה פוליו משנות החמישים. תוצאת החולי הזה הייתה לי מדי יום מול העיניים, וחרדתי שמא בעצם חיסונם אביא על הילדים, חס וחלילה, את הדבר הנורא הזה.

     אבא שלי ניסה אז לדבר על לבי. אבל זה לא עזר לו. התעקשתי, שאני לא מוכן לסכן את בניי בפוליו. בפועל, זה כמובן מה שעשיתי. סיכנתי אותם לשווא. אבל אז לא ידעתי שיש תופעה כזו, מתנגדי חיסונים, שנפלתי לדברים שהם כותבים בתקשורת וברשתות החברתיות, וסיכנתי בכך את ילדיי ואת סביבתי.

     מגפת הקורונה הוציאה את מתנגדי החיסונים לקמפיין גלובלי, וגילתה לי את טבע התופעה. כעת, התפרצות הפוליו בישראל וחידוש החיסונים בנגיף חי מוחלש, הביאה אותם לצאת בקמפיין חדש. אבל הפעם לא הקשבתי להם. אתמול קיבלתי הודעה מ'מכבי' שהבנים צריכים להתחסן, והבוקר כבר נסענו לסניף 'מכבי' במשגב, שם ישבו בחדר האחות, וקיבלו בזה אחר זה כל אחד טיפה על לשונו, בעוד אני יושב מכווץ בכיסאי, מעלה את אמי בעיני רוחי ומבקש ממנה בתפילת הלב שתשמור על ילדיי בריאים ושלמים.

     ואחרי רבע שעה של המתנה, כפי שצריך, נסענו ל'טרם' בכרמיאל, לטיפול בעניין הרבה יותר מוחשי ופחות ערטילאי – כדי לצלם את הרגל של מיכאל, שאתמול, בטיול של בית הספר לנחל כזיב ולחורפיש מעד מסלע ונפל עליו ונחבל ברגלו, שהתנפחה וכואבת לו מאד.

     תודה לאל ולאימא, זה לא שבר. זה יעבור. אבל הם הרוויחו מזה יום עם אבא בבית, במקום בבית הספר.

     קריאת האימאל'ה השנייה שלי קשורה למשהו שמעודי לא עשיתי, אך עשיתי היום. מוקדם מדי בתהליך היצירה שלי, בשעה שאני עוד בוחן את חומרי התחקיר, התיישבתי לכתוב סינופסיס של הספר הבא והעברתי לעורכת שלי לא רק את הסינופסיס, אלא את הקובץ הגולמי של ארבע מאות ומשהו העמודים שכבר כתבתי בו ואת קובץ חומרי התחקיר.

     זה הטיל עלי אימה חשכה. אני כותב תמיד מתוך עצמי, מתחיל תמיד בסיטואציות ביתיות ואישיות מאוד, במצבי הרוח שלי, ומהם מפליג אל הדמויות ואל עולמן. אתם לא יודעים זאת, כי אתם מקבלים גרסה מזוקקת של סצנות שניקיתי מהן כול חומר אישי מפורש ותפרתי אותן לסיפור אחד. אבל בתהליך נותרים כול החומרים האישיים שלי על רצפת חדר העריכה.

     היום העברתי לעורכת שלי את חומר הגלם הזה, האישי, המבעבע. ביראה גדולה. אני יודע שהיא אשת סוד, וסומך עליה בעיניים עצומות. אבל לשחרר חומרים אישיים כול כך מתחת ידיי, זה הוציא ממני את זעקת אימאל'ה השנייה.

     הנה סצנה אחת, נקייה מחומר אישי, מן הספר הבא:

     "בוא אלי, בוא," שׂחקה, מיישרת גופה ועומדת כעת מולו בחשיפוּת עֶריוֹנה, "ממה אתה נבוך, למה אתה מתמהמה?"

     "מפני שאינני חפץ בך," אמר בשקט, ואוזניו מסמיקות מתשוקה ומגועל.

     "אינך חפץ בי או אינך יכול לי?"

     "אינני עשוי לספק את יצרך."

     "אבל לזה נבראת," התיזה בו, "לזה נועדת."

     "אינך מבינה," לחש, "תשוקתי לאחֵר."

     "אינני מכירה בתשוקות אחרות," רשׁפה, "אני מכירה רק בגברוּתו של אדם." ואז החלה מלטפת את הערוץ בין שדיה, את בטנה, יורדת אט אט אל הנקב הפעור בין רגליה, תוחבת לתוכו את אצבעותיה וסכה אותן בנוזלי גופה, ואז מקרבת אליו את כפּתה, המריחה משֶׁמן גופה, ומורחת את עסיסה, שריחו דחוס ומשפיל, מגרה ודוחה, על פניו, מכניסה את קצה אצבעה אל פיו, והוא חוֹשׁקוֹ במיאוּן, והיא קְרבה אליו, ומתירה את אבנט מכנסיו, שייפלו מעליו ויגלו את אברו הרוטט מתשוקה, ומכניסה אותו אליה […] ומניחה לו לגהור עליה, לתחוב עצמו אליה ולפלוט את גברותו בתוכה באנקה ויבבה.

     "רואה אתה," נעצה ציפורניה בגוו, "גבר אתה, גבר ככול הגברים. רק שהנך זקוק למשחק המיאוּן הזה בטרם תבוא אלי ותגיע לידי שפיכה."

     הוא שתק. מבקש היה לומר את טועה בי. אינני ככול הגברים. אחר ושונה אני מהם. אבל פיו מיאן להוציא ממנו את הדברים האלה, ותחת זאת חפן עצמו בתוכה עד שנרדם עליה, והיא יִישׁנה אותו בין שדיה וירכיה ובתוך טוּב גופה.

*

     מעניין? חזק? מטלטל? זה עוד כלום ממה שמצפה לכםן בספר הבא😊

     זה ייקח בטח עוד איזו שנה או שנתיים עד שתוכלו לקרוא את הספר הבא. בדרך יש לי נסיעת תחקיר לעשות, ואי-אילו גרסאות לכתוב ולשכתב, למָרֵק ולמחוק. אז חכו בסבלנות בבקשה. ובינתיים, היכנסו לחנות באתר שלי והזמינו לעצמכםן את אחד מספריי האחרים. אני ממליץ לכם על הספר 'שֶׁדְלֵץ', שהוא הספר שכתבתי בתקשור, בתוך שבועיים, אחרי ביקור בקבר האר"י בצפת. הספר הזה בישר את כתיבתי היהודית. הנה קטע קצר ממנו:

     פעם היו שבטים נודדים. אחד מאותם שבטים היה שבט של נידחים, שבניו היו ציידים וגרו בבקתות. לבקתות שלהם הייתה מין סגולה משונה: ביום היו נטועות היטב במקומן, אך בלילה היו עפות. מיד אחר צאת הלבנה היה עובר רחש בינות לבקתות, ופתע היו מתרוממות יחדיו ועפות באווירו של עולם כלהק של עופות נודדים. כל הלילה היו עפות, ועם שחר היו עוצרות ממעופן ומוצאות להן קרקע להיאחז בה. מעולם לא ידעו הנידחים היכן ימצאו עצמם בבוקר המחרת. אבל הם התרגלו.

     יום אחד ראו ביער חיה עבת גוף ויפת מראה. ריח טוב היה לאותה בהמה, ותקף עליהם חִשְׁקם לצוּדָהּ. הם נטלו עימם כלי צידם והחלו לקרוב אליה, אך ככל שקרבו כך רחקה מהם. הם נתפתו אחריה אל תוך עבי היער ושירכו רגליהם אחריה במשך היום כולו, עד שירדה שעת בין ערביים והציתה את עצי היער ומילאה עיניהם דם. הם לא שעו אל זה אלא המשיכו במרוצתם אחר החיה. אך כשנפל עליהם הלילה נזכרו בטיב בתיהם שהם פורחים באוויר, ומלאֵי אימה רצו חזרה אל קרחת היער בה נאחזו בקתותיהם באותו בוקר. בהגיעם אל אותו המקום ראו כי הוא ריק. פני המקום היו נקיים כמו לא דרכה בם רגל איש מעולם.

     מאז אותו יום היו הבקתות הריקות עפות משדה לשדה ומיער ליער, והנידחים היו מהלכים ביערות, תרים אחר בתיהם. עד שיום אחד נקעה נפשם מנדודיהם, והם החליטו לישב באיזה עמק ולבנות בו כפר.

*

הנה זה, כאן –

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.