יומן מלחמה (16).
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על כישלון המועצה האזורית משגב להבטיח את ילדינו בבית הספר. פיקוד העורף מדד את זמן הכניסה של ילדי בית הספר למרחב המוגן, ומשראה כי במקום 30 שניות, שזה זמן ההתראה אצלנו, הוא אורך כדקה, הודיע כי לא כול ילדי בית הספר יזכו להגנה. בהתאם קבע מנהל בית הספר, מנהל זמני לשנה, שתלמידי אחת מכיתות ה' ושכבת ו' והמורות שלהם לא ייכנסו למרחב המוגן במקרה אזעקה, אלא ישכבו על הרצפה עם ידיים על ראשיהם. כדי להרגיע אותנו הגדילו עשות וגם אטמו את חלונות הכיתות האלה בשקי חול. אטמו לחלוטין. כמו במלחמת העולם השנייה.
אחרי שבוע שלם שבו לא שלחנו את הילדים לבית הספר, המועצה האזורית הסכימה שילדי כיתות א' יעברו ללמוד במועדון בלבון, וכך יוכלו תלמידי שלוש הכיתות הלא מוגנות ליהנות מן המרחב המוגן. אבל לצערי הורי א' לא הסכימו להעביר את ילדיהם למועדון, ולכן נשארנו בלי פתרון גם השבוע. כתוצאה מכך התארגנו, הורי שכבת ו', והקמנו בית ספר אלטרנטיבי במועדון של לבון. כך נראית מדינה בקריסה, כאשר משרד החינוך, המועצה האזורית והנהלת בית הספר אינן קשובות להורים, ומקטינות ראש. במקום לקבוע בעצמן אילו כיתות תלמדנה במרחבים מוגנים חוץ ספריים, הן זורקות את זה לפתחנו. אז מצאנו את הפתרון. הורים מורים.
הכנת מערכי שיעור היא בעבורי בוטנים לארוחת בוקר, כמו שאומרים. התחלתי את קריירת ההדרכה שלי בתנועת הנוער העובד והלומד בגיל 15, בשנת 1975. הדרכתי בתנועה כל שנות נעוריי, בקן רמת השרון, בקן מגדל העמק ובקן נוף ים, את כול הגילאים, מכיתות ג' עד כיתות י"ג. המשכתי בזה כמעט עד סיום הצבא, פשוט מפני שהייתה לי קבוצה שכל כך אהבתי, 'הנשרים', שלא יכולתי להתנתק ממנה, והמשכתי להעביר להם פעולות במוצאי שבת שבה יצאתי הביתה מן הבסיס שלי ברמת הגולן, בקן של רמת השרון, שריכזתי עד גיוסי. אחרי הצבא חזרתי לעבוד איזה זמן בתנועה, והקמתי את קן נוף ים.
אבל לא רק הדרכתי. גם כתבתי חומרי הדרכה – ואת החשובים שבהם שמרתי בתיקייה מיוחדת בארכיון שלי בחדרי.
הבוקר עליתי על הסולם והורדתי את תיקיית ההדרכה מן המדף העליון שהייתה בו. מצאתי בה אוצרות גדולים – את 'הזמנה לבכי' של ארנון לפיד, משוכפלת על סטנסיל, מערכי פעולה לגילאים שונים, דף הכנה לפעולה למדריך, מכתב בכתב-יד באנגלית של מחזר שהיה לי בצבא, ותכף, אחרי ארבעים שנה, גם אשלח לו אותו סרוק לארצות הברית, יומן נוכחות של קבוצת 'נשרים' ואפילו מכתב להורי הקבוצה.
השכם בבוקר גם ניסיתי להירשם למחלקת ההדרכה באתר הנוע"ל. אנסה זאת שוב מחר, כדי להיוועץ בהם ולקבל מהם חומרי הדרכה עדכניים. בינתיים, מכיוון שהיום חל יום רצח רבין, נכנסתי לאתר של מרכז רבין, מצאתי בו את הערכה החינוכית שהכינו במיוחד ליום הרצח ה-28, מסביב לנושא 'תקווה.' וזה מה שאעביר להם מחר. ביום שני אעביר להם שיעור כתיבה יוצרת מסביב למשאלות ולתקוות. ומכיוון שבשבוע החולף למדו חבריהם בכיתה את השיר 'הציפור פמפלה' של נורית זרחי, אז ביום שלישי, בשיעור קריאת טקסט, אלמד אותם את השיר הזה, ואדבר איתם על האנשה, סיומות דקדוקיות של תכונות וגם נחשוב יחד על המסר שמעביר השיר הזה. אחרי ההפסקה אקיים אתם מפגש בכתיבה יוצרת, וביום שלישי מפגש בדרמה יוצרת, מן התרגילים שעשיתי לחניכיי לפני ארבעים ושתיים שנה.
הורים אחרים ילמדו אנגלית וחשבון, חינוך גופני ומשחקי קופסה, ועוד. כולנו מגוייסים לזה. אני רק תוהה האם לזו באמת הייתה כוונתו של שר החינוך, יואב קיש, שהתפאר בכך שמשרדו הצליח לפתוח את מערכת החינוך ולהכניס אותה לשגרת חירום. האם לזה התכוון אלוף פיקוד העורף, כשהבטיח שנקיים שגרת חירום, והאם ראש המועצה האזורית משגב, דני עברי, באמת התכוון לזרוק את מחדל ההגנה על תלמידים במוסדות החינוך של המועצה עלינו, ההורים, כדי שאנחנו נתמודד עם זה בעצמנו.
אם תרצו זוהי עוד דוגמה לאופן שבו המדינה קרסה וקורסת – והחברה האזרחית נאלצת למלא את מקומה.
מצ"ב סריקת המכתב שלי להורי וחניכי קבוצת 'נשרים' משנת 1980😊
שיהיה לנו שבוע עם כמה שפחות אסונות.
