התנגדות ושמחות אחרות (85).
בשישה ביוני 1974, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נערכה בבסיס רמת דוד מסיבה לכבוד טייסי חיל האוויר שחזרו מהשבי בסוריה. מפקד חיל האוויר דאז, האלוף בני פלד, נשא בה דברים, וכאשר התייחס לאבדות הכבדות של החיל במלחמה אמר, שחרף המחיר הכבד המשיך החיל בביצוע משימותיו, משום ש”את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן”. סא”ל עודד פלדמן, שהיה אז ראש ענף תרבות וחינוך בחיל האוויר, לקח את המטפורה הזאת והפך אותה כבסיס לשירו “מוכרחים להמשיך לנגן”, שהולחן בידי יאיר רוזנבלום וביצעה להקת חיל האוויר.
את השיר הזה, “את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק,” שרנו הרבה בטקסי יום הזיכרון ברמת השרון. ולא במקרה. רבים מטייסי הקרב ואליטת הלוחמים של ישראל התגוררו, וחלקם עוד מתגוררים, בשכונת נווה רום בעיר. בניהם ובנותיהם היו חברי הילדות שלי, מדריכיי וחניכיי בקן הנוער העובד והלומד שם. טלי יאירי, הבת של אלוף משנה עוזי יאירי, שנפל בפריצה למלון סבוי בתל אביב, הייתה המדריכה שלי בקן. יובל ומיכל יאיר דולב, היו חניכיי. גיל עברי, בנו הבכור של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף דוד עברי, שנפל בתאונת מטוס, היה חבר ילדותי האהוב, ואחיו, דור ויורם, היו חניכיי. בשכבה ובקבוצה שלי היו ניר לפידות, בנו של האלוף עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר כהן, הבן של אליעזר (צ’יטה) כהן, מפקד בסיס בחיל האוויר, איל פלד, בנו של מפקד של חיל האוויר בני פלד, נוף ארז, בנו של תא”ל עודד ארז, מפקד להק המודיעין של חיל האוויר, יסמין אגסי, בתו של אל”מ יעקב אגסי, מפקד בסיס בחיל האוויר ועוד רבים ורבות. סליחה שאינני מזכיר את כולכםן.
כאשר היינו חניכים ומדריכים בקן ברמת השרון, וגם תלמידים בבית הספר התיכון בעיר, החברים שלנו לא סיפרו לנו במה בדיוק עוסקים הוריהם. ידענו שאבותיהם טייסים, לא ידענו במה זה כרוך באמת. פה ושם נעלמו חבר’ה לכמה שנים, בשעה שאבותיהם התמנו למפקדי בסיסים, ואז שבו לשכונה. לעתים נעלמו אבות לתמיד, וגם המשפחה עזבה. כך אירע, למשל, כאשר נפל תא”ל זוריק לב, אבא של אופיר, ואופיר נעלמה – ואז שבה אלינו כנערה בוגרת. אבל לא הבנו במה באמת זה כרוך.
נדמה לי, שהפעם הראשונה שהבנתי מה משמעות הדבר להיות טייס, הייתה אותו בוקר ארור, החמישה לאוקטובר 1987, שבו התפרץ מישהו לתוך חלל המערכת של עיתון ‘על המשמר’, וזעק שגיל עברי, הבן של דוד עברי, נהרג בתאונת מטוס.
אני הרגשתי באותו רגע שעולמי חרב עלי. גיל היה חבר ילדות שאהבתי מאד. אהבתי את השקט שלו, את צניעותו, את לבו החם, יכולת ההכלה שלו וחוכמתו. בסתר לבי, אולי גם הייתי קצת מאוהב בו, באופן חסר סיכוי לחלוטין. ובעיקר, ביליתי הרבה מאד שעות אתו ועם ניר לפידות, שבתי המשפחות היו צמודים, ובלי גדר ביניהם, בנווה רום, ועם נוף ואמיר ויסמין וגילת ועוד חברים וחברות.
עברו שנים. כול אחד מאתנו הלך לדרכו. אני רחקתי מחברי הילדות שלי, כי הייתי זקוק לזה כדי להבין מי אני, להגדיר לעצמי את זהותי ולטוות לי אורח חיים וסיפור חיים, שונה מאלה של חבריי. בגרתי כסופר וכהומוסקסואל, שני דברים שהתוו שוני ביני לבין חבריי, ואני התגדרתי, לא מלשון התגנדרות אלא מלשון התגדרות, גדר, מהם, כדי להגדיר לעצמי את עצמי.
אבל הקשר לא ניתק. היו מפגשי מחזור, היו האזכרות לגיל, היו שמחות ואסונות, כמו זמן הפונדקאות שלי את ילדיי בהודו, אז התנדב נוף לעזור לי שם, כמו ביקורה של חברת ילדותנו, גילת ניב, בארץ, אז נפגשנו בדירתו של נוף בתל אביב, ולהבדיל, כמו פטירתה של סיגל, רעייתו של נוף, אז נפגשנו כולנו בשבעה, בבית הוריו, בנווה רום. והקשר חודש. והיה ועודנו חם.
כאשר יצא השבוע נוף ארז בהודעה כי אחרי ארבעים שנות שירות בחיל האוויר החליט להפסיק להתנדב, בשל המשך החקיקה של ההפיכה המשטרית, טולטלתי כהוגן. אני יודע היטב מה משמעות הדבר בשבילו. בעבור אדם, שכול חייו גדל בתוך משפחת חיל האוויר, בגר בתוכה והיה לתת אלוף, ודאי היה לי שמדובר בשבר גדול. מיד כתבתי לו הודעת חיזוק. אך היום, אחרי שקראתי את הראיון עמו ועם עוד שני טייסים במוסף ‘7 ימים’ של ‘ידיעות אחרונות,’ כתבתי לו שוב. וכך כתבתי: “קראתי אתכם בשבעה ימים נוף. תודה רבה. על האומץ, על היושרה. אתה מגן גם עלי ועל ילדיי בזה. תודה רבה.”
התכוונתי לכול מילה.
בעבורי, כציוני, כסופר, כהומו, וכאב יחידני לתאומים שנולדו מפונדקאות בהודו, ואינם מוכרים כיהודים אלא מכוח פסיקת בג”צ, הזמן הזה הוא זמן חורבן. זמן אסון. אם ביטול עילת הסבירות יעבור בחקיקה במליאת הכנסת ביום שני, ייחרב עלי עולמי.
משום מה, התקשורת והמומחים המתראיינים בה מרבים לדוש בהיות עילת הסבירות המחסום היחיד של בקרה שיפוטית מפני השחתה של השלטון במינויים בלתי ראויים, או הפגיעה במעמד המשפטי של טייסי צה”ל ולוחמיו. אך איש אינו מבהיר את הדבר הפשוט. מרגע שתוכחד הבקרה השיפוטית מעל החלטות הממשלה ושריה, נהיה כולנו, אזרחי ישראל, ובניי ואני בתוכם, נתונים כליל, בלי שום יכולת להתגונן, לשרירות ליבם, לאכזריותם ולרוע של שרי ישראל. כך, למשל, יוכלו לבטל את פסיקת בג”צ, שהקנתה זכות הורות להורים לא ביולוגיים במשפחות חד-מיניות על ילדיהן, את ההכרה בתא משפחתי של הורה יחידני כמוני כשווה זכויות לתא משפחתי רגיל, מצד האפוטרופסות על בניי, וגם מצד הזכויות שאני זכאי להן ברשויות המס ובמוסד לביטוח לאומי, ויוכלו גם לבטל, וכבר העלו זאת כאפשרות, את ההכרה בגיור הרפורמי כמקנה מעמד של יהודים לילדי הפונדקאות. הם יוכלו, אם ירצו, גם להחליט שהמשפחות שלנו אינן משפחות, שהילדים שלנו בעצם אינם ילדינו, אלא הם פרי ‘סחר ברחמן של נשים עניות,’ שהם נתונים לפגיעה רגשית, נפשית או מינית, רחמנא ליצלן, ולכן מוטב שהמדינה תיקח את ילדינו מאתנו, ותעביר אותן לאימוץ או לאומנה בקרב משפחות יהודיות טובות, חסודות, יראות שמיים, מן הציונות הדתית, כדי להעביר את הילדים גיור כהלכתו ולהבטיח שיגדלו כיהודים כשרים, ולא בחיק הורים סוטים שכמונו.
כתבתי זאת כבר לפני חצי שנה ויותר. אז נשמעתי הזוי. היום אני מניח שקצת פחות. רק השבוע קיבלתי אישור לחרדתי. באיטליה קיבלו השבוע עשרות לסביות הודעה מן המדינה, ששמותיהן כאימהות יימחקו מתעודות הלידה של ילדיהן, והצעד הבא, כך הכריזה ראש ממשלת איטליה הימנית, ג’ורג’ה מלוני, הוא שלא יהיה ניתן עוד לרשום זוגות חד-מיניים כהורים של ילדיהם. בפולין נשים לסביות לא יכולות לעבור תהליך הפריה חוץ-גופית, השמור רק לסטרייטיות, עיריות שונות הכריזו שהן ‘אזור חופשי מלהט”ב’ ואימצו את ‘אמנת זכויות המשפחה,’ המפלה משפחות חד-מיניות. בהונגריה נחקק חוק האוסר על הצגת כול תוכן לה”טבי, ושונה הסיווג החוקי של סדרות וסרטים המציגים תוכן כזה, ומבחנים פסיכולוגיים בוצעו למבקשי מקלט כדי לוודא את זהותם המינית. ברוסיה זוגות חד-מיניים אינם זכאים לאותן הכרות משפטיות שבני זוג סטרייטים זכאים להן, חוקק בה חוק ‘נגד תעמולה הומוסקסואלית,’ ופעילי זכויות שהתנגדו לו נאסרו.
בכול המדינות האלה התגברה האלימות כלפי חברי וחברות הקהילה הגאה, עד כדי פשעי שנאה ממש. כול המדינות האלה הן בעלות בריתו של בנימין נתניהו ושל ממשלתו, ובנו ותומכיו ושריו יצאו להשתלמויות בהן כדי ללמוד איך לקיים הפיכה משטרית. וכמו במדינות אלה, גם אצלנו, סגן השר אבי מעוז, מפלגת ‘נועם’ ומנהיגה הרוחני הרב טאו, יחד עם פוליטיקאים אחרים, שמו לעצמם למטרה לחוקק חוקים נגד הקהילה הגאה, לפגוע במעמדה המשפטי והחוקי, בחופש הביטוי והתנועה שלה, ולקעקע את יכולתנו לחיות חיים של חירות בארץ הזאת.
ולכן, נוף ארז, חבר ילדותי, מגן לא רק על מדינת ישראל היהודית דמוקרטית בהודעתו. הוא מגן בפועל, באופן ממשי ביותר, על הזכות שלי להורות, על יהדות בניי, על הזכות שלהם לילדות ולבגרות תקינה ומאושרת במדינה, וגם על חופש הביטוי שלי כסופר וכהומו.
תודה לכם, טייסי ישראל ואנשי צוותי האוויר, כמו גם המילואמיניקים משלד”ג ומסיירת מטכ”ל, מן הירוקים ומחיל הים, מכול זרועות האוויר, הים והיבשה, על מכתבי הסירוב שלכם לשרת תחת דיקטטורה. אתם לא רק מצילים את מדינת ישראל. אתם מצילים את חיי ואת חיי ילדיי.
