בביצת השירה פורחים הנרקיסים היפים ביותר

ורדה שפין גרוס. מחזור שירים למשורר המת. עמדה, 2025. 26 עמודים, 50 ₪.

     ספר שיריה החדש של ורדה שפין גרוס הצליח להדיר שינה מעיניי. לילה אחד לפחות התהפכתי על משכבי, מהרהר בוורדה ובמוטי גלדמן, שעליו כתבה ולו הקדישה את ספרה, ולא ידעתי מרגוע. שבוע שלם התהלכתי עם הספר הזה בלבי. הוא הביא אותי לשוב ולקרוא בכל ספריה של ורדה, ולצאת במסע שלם בשירתה. זו השפעה לא מעטה מצד ספר צנום.

     את ורדה הכרתי כאשר הביאה לי משיריה לקובץ "גאים להציג", שראה אור בעריכתי בהוצאת "שופרא" בשנת 2003, והביא בו מיצירותיהם של יוצרים ויוצרות מן הקהילה. ורדה עוד נזהרה אז מחשיפתה המלאה, ורק בשנת 2011, בספר-ביכוריה, "יְמִינֵךְ" (הוצאת פרדס, 2011, בעריכת יקיר בן משה), כבר כתבה שירת אהבה נשית גלויה. הבוקר, כששבתי וקראתי בו, מצאתי בו שוב שורות מדהימות, כמו "שֶׁלֶט דְּרָכִים יָרֹק שֶׁמַּרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ/עוֹשֶׂה לִי אֶת זֶה" וְ"סַמְּנִי לִי חַלּוֹן מְסֻיָּם שָׁם אַתְּ קַיֶּמֶת," וגם שירים שלמים נפלאים כמו השיר "מהצד": "מֵהַצַּד אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי בֵּית הַקָּפֶה,/ מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי בָּעֵינַיִם, יָפָה בְּוָרֹד/כְּמוֹ שֶׁבָּאת אֵלַי לָרִאשׁוֹנָה – וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת./ גַּבֵּךְ מִתְרַחֵק מֵעוֹלָמִי./אֲנִי תִּרְאִי כְּבָר רְחוֹקָה, זָרָה מִמֵּךְ,/ חוֹמַת יָמִים חוֹלְפִים קָמָה שְׁקֵטָה בֵּינֵינוּ,/ וְהַכְּאֵב כִּמְעַט נִזְרֶה לָרוּחַ." מזמן לא קראתי שיר כה מלא אהבה וניכור וצער וזרות.

סימני הפגיעה הנרקיסיסטית

     ספר-ביכוריה של ורדה היה כתוב בלשון שיר ספציפית מאוד. "וְחַלּוֹן בַּדֶּלֶת פָּעוּר כָּל בֹּקֶר לְעִתּוֹן בְּעִבְרִית," היא כותבת על בית שבו "אֲנִי בּוֹ כַּלָּה מְיֹעֶדֶת", וגם "בְּבֵית תָּמִי עַל יַד גִּנַּת שֵׁיְנְקִין/אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים יָשְׁבוּ בְּ-ח וְחִכּוּ לְסֻפְגָּנִיָּה עִם מַפִּית/תַּחַת קִירוֹת חֲשׂוּפִים וּבְרִיסְטוֹלִים." לא פחות מכך, ספר-ביכוריה גילה משוררת טובה, שאינה חוששת לגעת במורכבות רגשותיה, ועושה כן בשירי דיאלוג והנכחה. היום, כששבתי לעלעל בו לאור קריאתי בספרה החדש, מצאתי בו רמזים למה ששיערתי – פציעה נרקיסיסטית, שהביאה אותה להתחבר לפצוע נרקיסיסטי אחר, בספרה החדש. הנה, למשל, השיר "אחרי ליל אהבה נכונה": "פִּתְאוֹם קָשֶׁה הַחִבּוּק./ לֹא רוֹצָה אֶת הַמַּבָּט הַמֵּבִין בָּעֵינַיִם. אֵינֶנִּי שְׁקֵטָה./אוּלַי זֶה פַּחַד נְטִישָׁה אוֹ חֲסַךְ בִּטָּחוֹן אוֹ מָה/אָז מָה, לֹא רוֹצָה, לֹא צָרִיךְ/סִפּוּר אַהֲבָה."

     הקושי לאהוב ולשמור על הזוגיות ועל האינטימיות הוא מסימניה של פגיעה נרקיסיסטית. והשורש שלה נרמז בשיר "דרכים", על אִמהּ: "אֵיךְ אָהַבְתְּ אוֹתִי בְּדַרְכֵּךְ, אֲטוּמָה וְאוֹטִיסְטִית/כִּי הִנָּךְ תִּינֹקֶת בְּעַצְמֵךְ, וְנוֹדֶדֶת […]/ אֲנִי יַלְדָּה טוֹבָה אִמָּא./אוֹהֶבֶת בְּדַרְכֵּךְ, וַאֲנִי בִּתֵּךְ." הד לטבעה החסר של אהבת האם מופיע גם בשיר "נוף גנים": "רַק בַּלֵּילוֹת הָיְתָה אִמָּא שֶׁלִּי צוֹעֶקֶת אֶת שְׁמִי," היא כותבת. והכי מופיע הדבר בשיר "הכניסיני", המדבר על אמה: "לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁלֹּא אֵצֵא מִן הַמִּדְבָּר הַזֶּה/שָׁנִים שֶׁלֹּא אַמְרִיא,/וְכָנָף שֶׁלִּי אַחַת נוֹתְרָה שְׁמוּטָה בְּלִבֵּךְ/וְאֵין מֵרִים." הפצע הזה כבר ממש נזעק בשיר "ויפאסנה": "וַאֲנִי סְתוּרָה מִשָּׁנִים./כַּמָּה מֻקְדָּם כַּמָּה רָחוֹק לְחַפֵּשׂ/אֶת הַצְּעָקָה,/מִי לֹא אָהַב אוֹתִי שָׁם דַּי."

הפרידה מן האם

     ספר-השירים הבא של ורדה, "ורדה ורדה – פואמה בעשרה פרקים" (הוצאת עמדה, 2015, בעריכת מרדכי גלדמן ויקיר בן משה), מתאר את תהליך הזדקנותה, התאיינותה, גסיסתה ומותה של האם, מבעד לעיני בתה המסורה, המלווה אותה בכל מאודה, מיטלטלת בין אהבה לאמה, כעס עליה, דאגה לה ועוד. בספר הזה, שיש בו קטעים מעטים גם מספרה הקודם, עשתה ורדה מהלך רגשי ושירי עמוק ורחב וקשה מאד. "לֹא אָמַרְתְּ אַף פַּעַם כְּמוֹ אַבָּא: 'רוֹצָה לָמוּת בַּבַּיִת'/וּבְכָל זֹאת אֲנִי אֲשֵׁמָה/כִּי אֵינִי מְסוּרָה לָךְ בְּכָל מְאוֹדִי," היא כותבת, "אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּדַרְכִּי, בְּדַרְכֵּךְ, אֲנִי בִּתֵּךְ/זָרָה כָּל הַשָּׁנִים לִסְעָרוֹת נַפְשֵׁךְ/ לְעֵינַיִךְ הָרְחוֹקוֹת פְּנִימָה/וְכוֹעֶסֶת/שׁוֹמֶרֶת עָלַיִךְ גַּם מֵעַצְמִי/פּוֹחֶדֶת/מַה יִּהְיֶה עָלַיִךְ, מַה סּוֹפֵךְ/וְנִפְרֶדֶת מִמֵּךְ כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ."

     כאן נגלית לשון השיר הספציפית של ורדה במלוא עוצמתה: "כֹּל בַּיִת שְׁתֵּי קוֹמוֹת/מִרְפֶּסֶת פּוֹנָה לַגִּנָּה וְלָרְחוֹב עִם מַעֲקֶה רְחַב יָדַיִם/וַאֲנַחְנוּ בְּפִנַּת הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר קוֹמַת קַרְקַע/מוּל הַפַּרְדֵּסִים שֶׁל גְּבֶרֶת נוּטוֹב/מוּל הַמַּכֹּלֶת שֶׁל גוֹלְד וְאִשְׁתּוֹ/עַל יַד 'הַסִּיבוּב' מִתַּחַת לַפָּנָס/קָרוֹב לִשְׂדוֹת הַסַּבְיוֹנִים, הַחַרְצִיּוֹת וְהַקּוֹצִים/שֶׁעַל הָאֲדָמָה הַבְּתוּלִית שֶׁל שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים/כְּשֶׁעוֹד הָיוּ פִּסּוֹת אֲדָמָה וְכָבַשְׁנוּ אֲרָצוֹת/עִם אוֹלָר בְּעגּוּל." ואו, איזה דימוי מסיים זה, השואב את כוחו מן הלשון הספציפית המכינה אותו.

     אבל הפואמה הזאת מלאה ברגשות אשם כלפי האם, בצד תובנות הולכות ומעמיקות על היותה ילדת שואה גזולת ילדות, ניצולת שואה שניסתה רק לשרוד, שהשואה רוקנה את יכולתה לאהוב. "וְלֹא הֲבָנָתִי שֶׁאַתְּ לֹא מַקְשִׁיבָה/וָלֹא הֲבָנָתִי שֶׁאַתְּ לֹא מְחַבֶּקֶת/הִגַּעַתְּ כְּדֵי לִשְׂרֹד/כְּכָל הָאִמָּהוֹת בִּשְׁכוּנַת הניצולים," היא כותבת, ובמקום אחר: "לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁלָּקְחָה אוֹתָךְ הַמִּלְחָמָה/וְהִשְׁלִיכָה אֶת נְּעוּרַיִךְ בָּעֲרָבוֹת הַמֻּשְׁלָגוֹת/וְעוֹדֵךְ קְטַנָּה וְחוֹלֶמֶת/לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁלֹּא אֶמָּלֵט מִשִׁבְרֵךְ/שֶׁגַּם אֲנִי לֹא אַמְרִיא שָׁנִים/כִּי כָּנָף אַחַת שֶׁלִּי שְׁבוּרָה בְּלִבֵּךְ." שורות אלה חוזרות על שורות דומות שהופיעו גם בספרה הקודם, אך הפעם ורדה כבר מזהה בוודאות את התגלגלות הפגיעה הנרקיסיסטית בחייה: "בִּבְלִי דַּעַת חִפַּשְׂתִּי חֹם בִּמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים – /כְּבָר בַּת 12 נָפַלְתִּי חָלָל עַל בָּמוֹתֶיהָ שֶׁל הַמּוֹרָה אֶפְרָת/בְּלוֹנְדִּינִית עִם גַּלְגַּל חִיצוֹנִי, צְעִירָה וְצוֹחֶקֶת בְּקוֹל פַּעֲמוֹנִים/וּמִתֵּל-אָבִיב […] "כִּי אַהֲבָתֵךְ בִּי מְחַתֶּכֶת כְּמוֹ אִזְמֵל/וְהַצְּעָקָה לֹא נִגְמֶרֶת/מִי לֹא אָהַב אוֹתִי שָׁם דַּי – מִתְגַּעְגַּעַת שָׁנִים." הנה, גם פה ציטוט משיר מספרה הקודם, רק כאן במיקום חריף ומדויק וזועק עוד יותר.

     הספר הזה, "ורדה ורדה", עצום ויפה ומטלטל מכדי שאוכל להתייחס אליו במאמר על ספר אחר. אבל דבר אחד ודאי – הוא הכין את ורדה למפגש עם גלדמן, וגם להתבוננות בגסיסתו ובמותו. כך, בשורות על אמה כמו: "הַאִם יָכֹלְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת?/לֹא מָצָאת אֶת דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה/וְצָעַקְתְּ 'הַצִּילוּ' בַּחַלּוֹן/וְהָלַכְתְּ מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ וְלֹא יָדַעְתְּ לַחְזֹר/וְהִסְתַּרְתְּ אֶת לַחְצַן הַמְּצוּקָה אוֹ זָרַקְתְּ/וְהָיִית מֻטֶּלֶת עַל הָרִצְפָּה כִּי הֶחְבֵּאת תְּרוּפוֹת/וְשָׁכַחְתְּ לְכַבּוֹת אוֹ לְהַדְלִיק/פָּחַדְנוּ כִּי אֵשׁ תֹאחַז בַּכֹּל.// הַאִם יָכֹלְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת?// הָרוֹפְאָה כָּתְבָה:/ 'לֹא מִתְמַצֵּאת בַּמָּקוֹם וּבַזְּמַן. לֹא מְזַהָה חֶלְקִית אֲנָשִׁים מֻכָּרִים./הַפְרָעוֹת בַּזִּכָּרוֹן לְכָל הַטְּוָחִים. שִׁפּוּט הַמְּצִיאוּת לָקוּי,/מְאוֹד דִּיסִימוּלְטָנִית,/מְסַכֶּנֶת אֶת עַצְמָהּ וּזְקוּקָה לְטִפּוּל וּלְהַשְׁגָּחָה תְּמִידִיִּים,/מַתְאִימָה לְמִסְגֶּרֶת מַחְלָקָה לִתְשׁוּשִׁים.'"

המחול הנרקיסיסטי

     ספרה החדש של ורדה, "מחזור שירים למשורר המת" (עמדה, 2025, בעריכת סוזי רזניק) הוא הראשון מספריה שנערך בידי אישה. הוא מוקדש למרדכי גלדמן במלים, "למוטי, מקדש מעט", ועל כריכתו האחורית היא כותבת: "גלדמן ואני – הוא ליווה אותי כעורך במסע של למעלה מעשר שנים (שני ספרים וחצי), ואני ליוויתי אותו בחוליו בשנה האחרונה לחייו. הקשר היה מורכב, בין עורך סמכותי ומשורר ידוע – ואני."

     הספר הזה הצמית אותי. ורדה עושה בו שימוש בטכניקות השיריות שפיתחה בעבר – הלשון הספציפית, שילוב המובאות ממכתבים והודעות ודיאלוגים, ובדיקה רגשית של היחסים בינה לבין גלדמן המת. משום נאמנותה לחילופי הדברים ביניהם, היא מביאה דברים הנשמעים כאילו יוצאים מפיו של מוטי ברגע זה: "אַחַר כָּךְ כְּמוֹ יֶלֶד קַנַּאי רַבְתָּ אִתִּי עַל הָעוֹרֵךְ הַקּוֹדֵם / 'זִכְרוֹנֵךְ קָצָר. הוּא אֵינוֹ הָעוֹרֵךְ הַמִּיתוֹלוֹגִי שֶׁלָּךְ./ מָה הַחֲנֻפָּה הַזֹּאת? עוֹד מָנִיפּוּלַצְיָה?/ הַשֶּׁקֶר הַזֶּה כֹּל כָּךְ צוֹרֵם שֶׁאֲנִי מַעֲדִיף לְנַתֵּק כֹּל קֶשֶׁר בֵּינֵינוּ/ אַל תִּגְּשִׁי אֵלַי הָעֶרֶב אִם תַּגִּיעִי לָאֵרוּעַ'/ וְהַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם/ לֹא בֵּרַכְתָּ אֶת סִפְרִי שֶׁעָרַכְתָּ וְאָהַבְתָּ// בַּקָּפֶה שֶׁלְּךָ בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי חִזַּרְתִּי אַחֲרֶיךָ בְּמִלִּים/ וְהָיִיתָ שׁוּב הָעוֹרֵךְ שֶׁלִּי/ אֲבָל אַחֲרֵי פְּגִישַׁת עֲבוֹדָה אַחַת/ כְּשֶׁהִזְכַּרְתִּי אֶת הַנִּתּוּק שֶׁהָיָה לָנוּ סִמַּסְתָּ/ 'לְצַעֲרִי לֹא/אוּכַל לַעֲרֹךְ אֶת שִׁירַיִךְ/ לִבִּי אוֹמֵר לִי שֶׁזֹּאת טָעוּת/ וְאֵין מָקוֹם לְבֵרוּרִים.'"

     כשקראתי את השורות האלה נכאב לבי. מוטי היה אחד המשוררים הטובים בשירה העברית. הערכתי מאוד את שירתו. אך כצעיר, אחרי שנפגשתי עמו פעמיים-שלוש בביתו, וחוויתי גם אני את מנגנון הפיתוי והקירוב שלו את זולתו, את העצמתו רק לשם ריקונו ורמיסתו – הבנתי שהוא משורר נפלא ואדם מסוכן לי, רגשית. מאז שוחחנו מדי פעם בטלפון, מתוך הערכה רבה, אך לעולם לא שבתי להיפגש עמו. חזקה על ורדה, אמרתי לעצמי בליבי, שזיהתה את הסכנה הטמונה בו בעבורה. מדוע, אם כן, המשיכה לחזר אחריו, לבקש את תשומת ליבו? איך אפשר לא לוותר על קירבה לאדם, הכותב לה (בשיר "להיות משורר"): "הִצַּעְתִּי לְךָ הַרְבֵּה דְּרָכִים לְהִתְפַּתֵּחַ כִּמְשׁוֹרֶרֶת/וְהֶעֱדַפְתְּ לְבַלּוֹת בַּיָּם/לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר זֶה לִחְיוֹת מְשׁוֹרֵר/דּוֹרֵשׁ הַשְׁקָעָה נַפְשִׁית רַבָּה. לְעִתִּים אֲפִלּוּ/הַקְרָבָה וְאַתְּ/לֹא מְוַתֶּרֶת עַל עִנְבֵי הָאֹשֶׁר", ואז, במחי בית שיר אחד, "אָנָּא קְנִי לִי מָחָר, יוֹם שִׁשִּׁי לִקְרַאת הַשָּׁעָה 14:00/בְּעֵדֶן טֶבַע/2 כְּרָעַיִם קְטַנּוֹת וּנְקִיוֹת/יְרָקוֹת לְמָרָק בַּטָּטָה/2 תַּפּוּחֵי אֲדָמָה/פֶּטְרוֹזִילְיָה וְכֻסְבָּרָה אוֹרְגָּנִיִּים/מוּצָר חָלָב בְּשֵׁם 'גְּהִי'/וְשֹׁרֶשׁ סֶלֶרִי כַּמּוּבָן'/'לֹא יְכוֹלָה' כָּתַבְתִּי וְנָסַעְתִּי/לַ'בִּלּוּיִים' שֶׁלִּי/ צָפוֹנָה וְרָחוֹק/ 'תְּבַלִּי בְּנוֹפִים/נֶהְדָּרִים' כָּתַבְתָּ/ וְנָפַלְתָּ בַּלַּיְלָה וְגַם הַשָּׁמַיִם/ 'אַתְּ עוֹד הַפַּעַם בְּגַל שֶׁל אוֹטִיזְם כָּפוּף לְעֶקְרוֹן הָעֹנֶג/ מִתְפַּלֵּא עָלַיִךְ מְאוֹד  שֶׁלֹּא תִּקְשַׁרְתְּ אִתִּי/ יָכֹלְתְּ לְהָגִיב בֶּאֱנוֹשִׁיּוּת סְבִירָה/ גַּם אִם אַתְּ בְּמַגְ'דַּל שַׁמְס/ תִּהְיִי בְּרִיאָה/הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם'//'מִצְטַעֵר שֶׁהַיֹּפִי שֶׁל נַפְשִׁי וְשִׁירָתִי אֵי פַּעַם הָעֳנַק לָךְ/ מַלְכַּת יְמֵי הַהֻלֶּדֶת/וְהַנַּצְנַצִים/ אַתְּ לֹא רְאוּיָה לְיָפְיִי/ אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת בַּמֶּרְכָּז כְּמוֹ כָּל תִּינֹקֶת בַּגָּן/ אֲבָל אַתְּ שׁוּלֵי שׁוּלַיִם/ הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם." ורגע אחרי כן, "יְכוֹלָה לְבַקֵּר אוֹתִי בְּשַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם?/אִם תָּבוֹאִי זֶה יְשַׂמַּח אוֹתִי./אוּלַי נִצְפֶּה בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן."

     ואז נחתה בי ההכרה – מוטי סבל מפגיעה נרקיסיסטית קשה, שעוד לא חזרתי לספריו כדי לחפש אחר מקורה, אך כזו שלא אִפשרה לו לאהוב באמת אף אדם, רק לצרוך בני אדם. כל חייו פיתה אליו את זולתו בהשכלתו הרחבה, המדהימה, בחוש האסתטי המפותח שלו, באיסטניזם הגובל באנאליוּת. אך מרגע שקירב אליו מישהו, או מישהי, העצים ורוקן אותם שוב ושוב, בכפיינות, מפני שמזה השיג את כוחו ואת חִיותו. ורדה, כפי שהיא מתארת במילותיה-שלה בסִפרהּ, נמשכה אל מלכודת האימים הזאת, כביכול בשל 'כושר ספיגה' רגשי, ובעצם מפני שהפיוס אתו הוא גם הפיוס שלה עם הפציעה הנרקיסיסטית שלה, עם עצמה: "שָׁעוֹת לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתָּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמֶיךָ/אָסַפְתִּי כֹּחַ נֶפֶשׁ וְלָקַחְתִּי אֶת יָדְךָ/שִׁלַּבְנוּ אֶצְבָּעוֹת/הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינֵיךָ/הֵן זָהֲרוּ/וְהָיְתָה הַמְּחִילָה שֶׁלָּנוּ."

     פתחתי את דברי באמרי שספרה הצנום של ורדה שלח אותי למסע במרחבי שירתה. לא פחות מכך שלח אותי להביט בעצמי. בדוֹמוּת ובשוני ביני לבין גלדמן, וביני לבין ורדה, ובמה עלי לטפל כדי לחזק את היכולת לאינטימיות שלי-עצמי. בזה כוחו של הספר הזה. הוא משקף מערכת יחסים קשה, נרקיסיסטית, אפשר לומר סאדו-מזוכיסטית, בלשון שיר רהוטה ומזוקקת, וסופו שהוא הופך למראה בעבור הכותבת וגם בעבור קוראיה.

תוספת מאוחרת

     לתדהמתי, רק אחרי שסיימתי את כתיבת מאמרי והעליתי אותו לרשתות החברתיות הסתבר לי, ששכחתי את ספר שיריה השלישי של ורדה, "פרפר הגבס" (עמדה, 2022), שאותו ערך… מרדכי גלדמן. הספר כתוב כפואמה, מספר על תאונת הדרכים הקשה שעברה ורדה ועל תהליך השיקום הארוך שחוותה בעקבות זאת, ומה שהדהים אותי לגלות הוא, שמוטי גלדמן ערך אותו.

     מטבע הדברים, זה מביא אותי להתבוננות מחודשת בכל מה שכתבתי כאן, באופן נחרץ וידעני כל כך. אם מוטי ערך את פואמת המכאוב הזאת של ורדה, זה מעמיד באור שונה לחלוטין את התמסרותה לו בימי חוליו – ואת הספר שהוציאה אחרי מותו. בעיקר זה מסב את החיבור ביניהם מעקרון הפציעה – לעקרון החמלה.

     אין בכך כדי להמעיט במה שמצאתי מקודם לכן. אך יש בכך כדי לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה, הפחות ביקורתית ויותר אנושית וחומלת.

     ואגב, לא מפתיע אותי שזה קורה לי עם מוטי גלדמן. פעם, לפני שנים רבות, כשהייתי פרח שירה צעיר, כתבתי מאמר קשה על אחד מספרי השירה שלו. אחרי כן, כשנוכחתי בגדולתו, כתבתי מאמר בו חזרתי בי מדבריי. והנה זה קורה לי שוב.

     כנראה שמוטי ואני נמשיך לדבר גם מעבר למסך. ואני אמשיך ללמוד הלכות ענווה וזהירות מופלגת ממאמר למאמר.