עדי סגל וייסברגר, בין תום לתהום. הוצאת קתרזיס, 2025. 89 עמ', 68 ₪.
את ספר-ביכוריה של עדי סגל וייסברגר רכשתי במסגרת קמפיין מימון ההמונים לספרה. אחרי ששלחה לי משיריה לפרסום ב'גיליונות ההתנגדות' הסתקרנתי לקרוא מהם עוד. להפתעתי, בעוד ששיריה החברתיים חריפים וקוצפים, שירתה הלירית שונה לחלוטין.
ספר-שיריה נחלק לחמשה פרקי שיר. הראשון, "כל הגעגועים זורמים הימה," הוא פרק שירים להוריה. השני, "חומרי בעירה", מדבר על ילדיה וחייה. השלישי, "היציבות שעליה אני עומדת", מוציא אותה מתוך עולמה הפנימי והמשפחתי אל החוץ, אל הזולת, אל העולם. הרביעי, "סחף הרוחות המנשבות", עוסק בכתיבה ובטיפול הרגשי, כשתי דרכים של התקשרות עם הזולת, והחמישי, "ואז הגיע אוקטובר," הוא פרק שיש בו רק שיר אחד המסיים את הקובץ, ומופיע אחרי סדר השירים, כמביע את הנפילה של כולנו לתהום: "הָאֲדָמָה אוֹתָהּ אֲדָמָה,/ הַשָּׁמַיִם אוֹתָם שָׁמַיִם,/ וַאֲנַחְנוּ,/נִשְׁמוֹתֵינוּ נִשְׁמְטוּ."
שירתה של עדי עושה שימוש רב באוקסימורון, בצירופי ניגודים. כך, למשל, בשיר "לידה": "פִּיךָ מְדַבֵּר עֲטַלֵּפִים/כְּשֶׁהַחֲשֵׁכָה מִתְמוֹסֶסֶת,/צְרִיבוֹת חֲלַב אֵם/מְסַנְוְרוֹת בְּזָהֳרָן." כאן צירוף הניגודים הוא בין שחור ללבן. בשיר הקצרצר "תנאי מחיה" ההנגדה היא בין אור לחושך, ונשמעת ממש כמו ציטוט מכתבי הר' נחמן מברסלב: "סֶדֶק קָטָן לְאוֹר/הוּא כֹּל שֶׁנִּדְרָשׁ לַחֹשֶׁךְ/כְּדֵי לָשֵׂאת עַצְמוֹ." כמה הרבה ניתן לומר בכל כך מעט מלים. המפתיע הוא, שהיחס החומל כאן מוסב אל החושך, לא אל האור. על פי רוב אנחנו מחפשים מה מחזק את האור, והנה מתברר, שגם החושך זקוק לחיזוק, והוא רוכש אותו מסדק אור.
צירוף ניגודים שונה בא בשיר "קו הפרדה לבן", המספר על שני נערים/גברים המנסים למכור או לחלק דברים בין מכוניות: "מוּסַא מְהַלֵּךְ, חֻלְצָתוֹ מְיֻזַּעַת,/עֲרֵמַת עֲפִיפוֹנִים צִבְעוֹנִיִּים בְּיָדָיו./ בֵּין הַמְּכוֹנִיּוֹת מְנַסֶּה לִמְכֹּר […] "בְּמֶרְחָק שְׁנֵי נְתִיבִים וְעוֹלָם/מְנַחֵם מֶענְדְּל מְקַפֵּץ, פֵּאוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת רוֹקְדוֹת,/מֵפִיץ עֲלוֹנִים לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה." עוד צירוף ניגודים דרמטי בא בשיר הקצר "הצבעוני": "בְּחַדְרֵי לִבִּי/תָּלִיתִי תַּעֲרוּכָה./לוּחוֹת צִיּוּר לְבָנִים/שֶׁל כְּאֵבִים שְׁחֹרִים,/ צְרָחוֹת שְׁתִיקוֹתַי,/מִלּוֹתַי הַדְּמוּמוֹת,/כֹּל צְבָעַי/בְּמוֹנוֹכְרוֹם."
מול הדרמטיות של הראייה הקוטבית את עצמה ואת העולם בקצוות, נגלים קשב, הכלה ויכולת התבוננות בגוני-גונים של הקיום ושל הזולת דווקא בשיריה המוסבים על ניסיונה רב השנים כמטפלת בריפוי בעיסוק אופטימי בילדים. כך, למשל, בשיר "קווי תקשורת": "אַתָּה נִכְנַס לַטִּפּוּל כְּהֶרְגֵּלְךָ,/ פָּנֶיךָ נוֹף מִדְבָּר שָׁטוּחַ,/פִּיךָ בְּאֵר חֲרֵבָה.//אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּךָ, /מְנַסָּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר קַוֵּי הַמִּתְאָר./כְּבָר לָמַדְתִּי אוֹתְךָ. אִם תָּבוֹא שִׂמְחָה,/הִיא תִּשָּׁמֵר בִּפְנִים.// צֵל מְרֻמָּז מוֹפִיעַ. סְלָעִים עוֹלִים בְּאִישׁוֹנֶיךָ,/בְּעֵינֶיךָ מִתְרַחֵב הַיְּשִׁימוֹן./בֶּקַע נִפְעָר […]. ובשיר שאחריו, "יותם", היא מתארת ילד אחר, וראו איזה יופי מצמרר יש בתיאור שלה אותו: "כָּל הַיְּלָדִים נֶאֱסָפִים./אַתָּה מְצֻנָּף עַל פּוּף,/אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְנַגְּנוֹת קָקוֹפוֹנְיָה/עַל קְלִידֵי אֲוִיר שְׁקוּפִים.//אֵיךְ הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ נִרְאֶה/בְּעֵינֵי הַכּוֹכָבִים שֶׁלְּךָ,/לֹא אֵדַע.//שֶׁמֶשׁ חוֹדֶרֶת דֶּרֶךְ הָרְפָפוֹת./עַל רִצְפַּת הַגַּן מוֹפִיעַ מַעֲבַר/חֲצָיָה שֶׁל פַּסֵי אוֹר וּמְצִיאוּת./אַתָּה נִלְכָּד בּוֹ וּמִתְמַזֵּג."
ככל שקראתי בספר הרגשתי, שכאשר היא נתפסת לקצוות, זה מַקהה את יכולת ההתבוננות שלה. ואילו כאשר היא מאמצת מבט, מבקשת לבחון את הרגע, או את הזולת, לפרטי פרטים, יוצאות מתחת ידה שורות שיר יפהפיות, המראות ראייה מורכבת ומכילה של העולם.
ישנן בספר צורות שיר שונות. יש בו שירים קצרצרים, בני שתי שורות או שלוש, ישנם הכתובים בקַפְּלֶטים (בתים בני שתי שורות), בבתים מרובעים, בבתים בני שש שורות. בחלקם ישנה גם חריזה. בשיר 'חוסר הבנה מתמשך' היא חורזת בין "עֲיֵפָה מֵחֹסֶר הַהֲבָנָה הַמִּתְמַשֵּׁךְ,/מֵהָאִסּוּף הָעַצְמִי הַנִּדְרָשׁ אַחֲרֵי/מַכַּת הַפִּתְאוֹם", לבין "מְמָאֶנֶת לְעַכֵּל//שֶׁנִּגְזַר/עָלַי לוֹמַר/קַדִּישׁ יָתוֹם." שזה חרוז חריף, המעביר את תחושת האבדן שלה אחרי מות אמה. אבל בשיר "כבר יש לך חדר משלך," המספר על מאבקן של רוזה פארקס ונשים נוספות על מעמדן, החריזה מקנה לשיר אופי קל, פזמוני, בניגוד לנושא החשוב שלו. הנחמה בעבורי באה בבית האחרון בשיר, בו היא שוברת במכוון את רצף החריזה המתפעלת בכל בית מאישה אחרת, ומעמידה אותו על חרוז דקדוקי חכם אחד בלבד (עוצמתך-לבדך): "וְאַחֲרֵי כֹּל אֵלֶּה,/וְעַל אַף עֹמֶק עָצְמָתֵךְ,/בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה תָּמִיד מֻמְלָץ לָךְ/לֹא לָלֶכֶת/לְבַדֵּךְ." השבירה כאן של הבית בן שש השורות עם החריזה בסופיהן, והחרוז המעמת בין העוצמה לבין הלבדות, הם בהחלט נוק-אאוט לתודעת הקורא.
אהבתי מאוד כמה שירים קצרים כאן, המוסבים על אמירה או דימוי או תמונה אחת, ומעבירים בהם עולם ומלואו. כך השיר "רעבי שמש": נְעָרִים שׁוֹזְפִים צְחוֹקָם בַּחוֹף,/מְשֻׁחְרָרִים מֵאֵימַת הַגַּל/הַמְּחַשֵּׁב אֶת/קִצּוֹ." זה כל כך יפה. הם לא שוזפים את גופם, אלא את צחוקם, ואולי גם שוזפים איש את צחוק רעהו, והם משוחררים מאימת הגל – לא זו המוּסבת אליהם במישרין, אלא אימת הגל בתוך עצמו, מפני כיליונו. יש כאן היפוך מפתיע כמו בשיר "תנאי מחיה". השיר "גאות" מוסב יפה על מלאכת הכתיבה: "אֵין לִי מַסְפִּיק יַמִּים/לִכְתֹּב אֶת אוֹקְיָנוֹס/הַמִּלִּים הַלֵּילִי." בדרך כלל כותבים מלינים שאין להם די מילים כדי לכתוב, ואילו היא מלינה שאין לה די והותר ימים, ריבוי של ים, המהדהד גם ריבוי של יום, יָמִים, כדי לכתוב את אוקיינוס המילים שבתוכה. זה מיוחד מאד. ואילו בשיר שאחריו, "ארבעה סימני שאלה" מופיע התהייה המשותפת כמעט לכל אדם כותב, אבל היא נאמרת בכזו פשטות צלולה: "אֵיזֶה קוֹל יֵשׁ לִכְאֵב,/אֵיךְ מַתְמִירִים אוֹתוֹ לְיֹפִי,/הַאִם אוּכַל לִכְתֹּב גַּם בִּלְעָדָיו//וְלִחְיוֹת?".
לא כל השירים כאן שווים באיכותם. זה סביר. אך התופעה שהכי הטרידה אותי היא שורות שיר שיש בהן מלה אחת בלבד. אני רגיש לתופעה זו, כיוון שבגיל שבע-עשרה השתתפתי בסדנת כתיבה במסגרת 'נוער שוחר מדע' באוניברסיטת תל אביב, אותה ריכזה כמדומני ד"ר אביבה דורון. באותה סדנה לימדו אותנו המנחים, המשוררים אשר רייך ויעקב בסר זכרם לברכה, שיש מעט מאוד מקרים שבהם מילה אחת מחזיקה שורת שיר. מאז ועד היום, במשך 41 שנות כתיבה, אני זוכר היטב את עצתם. לכן, כאשר נתקלתי בזה בספרה של עדי זה הטריד אותי. הנה דוגמאות. השיר "שירי יערות רומניה, טיול שורשים," המספר על טיול במולדת אמה, מסתיים בשורות: "וְאוּלַי/כְּשֶׁעֵץ נִקְרָע מֵעַל שָׁרָשָׁיו,/הוּא רַק נִמְסַר/בַּחֲזָרָה אֶל רֶחֶם/אִמּוֹ." המלים 'ואולי' ו'אימו' עומדות לבדן בשורה השירית, ונדמה לי שאינן מחזיקות אותה. אני הייתי כותב: "ואולי כשעץ נקרע מעל שורשיו/הוא רק נמסר בחזרה/אל רחם אימו." השיר "הנבואה" מסתיים בשורות: "הַאִם מוֹתֵךְ הַמֻּקְדָּם/מְסַמֵּן/גַּם אוֹתִי?". אלה שורות חזקות. אבל אני הייתי כותב "האם מותך המוקדם/מסמן גם אותי?" מפני שבעיניי, לא הסימון כשלעצמו מחריד כאן, אלא האפשרות שמותה המוקדם של האם מסמן את הדוברת בשיר. תופעה דומה חוזרת בשיר "שלא תבוא הרוח": "כָּל שֶׁנּוֹתַר לִי הוּא/לָשֵׂאת תְּפִלָּה/חֲזָקָה/שֶׁלֹּא תָּבוֹא שׁוּם רוּחַ,/אֲפִלּוּ לֹא קַלָּה." המילה 'חזקה' מופיעה לבדה בשורת שיר נפרדת כמו כדי להדגישה. אך אינני חושב שזה 'מחזק' אותה. להפך.
לסיכום, זה ספר ביכורים יפה ומבטיח, שיש בו ממעלותיו של ספר ראשון וגם מעט מחסרונותיו. אבל מוּטת כנפיו רחבה, השירה כאן צלולה ומוקפדת, ולעתים קרובות רבת יופי, ואצפה בהחלט לספרה הבא.
