אקטואליהמדיטציהמסתוריןרוחניותתיקשור

הדף היומי (102). לתקשר.

ישנה סצנה אחת, המופיעה, בגלגולים שונים, בכול אחד מספריי. הנה היא, מן הספר "כשהמתים חזרו": "ערב אחד, באותם ימים ממש, שמע סולומון מתוך שנתו מישהו קורא לו. הוא קם ממיטתו, חושב שאביו הוא זה, וטופף ברגליו היחפות אל הפטיו. אז שמע את הקול קורא לו שוב, אבל לא מחדר אביו בא אלא מן הפטיו.

הוא הלך בעקבות הקול, קול רך ומתנגן, עד שהגיע לקצה הפטיו. שם, במרווח בין הספה לבין הקיר, עמדה ישות של אור.

סולומון קרב אליה, מטושטש משינה, לא בטוח במה שרואות עיניו. זו היתה דמות נמוכה, שצורתה צורת אדם, אבל כולה זהובה, עשויה מאור חם, רועד.

הישות חייכה אליו, רמזה לו שיקרב אליה עוד קצת, ואז הושיטה ידה אל מרכז מצחו, נגעה בו – ונעלמה.

סולומון היה בטוח כי רק חלום הוא זה ודשדש חזרה אל מיטתו. הוא נרדם, ולמחרת לא סיפר דבר לאביו ממה שחווה.

מאז אותו יום הלכו ותכפו בחייו גילויים משונים, כמו למשל, כשהחל בוקע חום מכפות ידיו, והוא גילה שכאשר הוא מניח את כפותיו על בטנו הכואבת של אחד מחבריו ניטל ממנו הכאב, או שחושיו כה חריגים בחדותם, עד שהוא מסוגל לשמוע קולות ולהריח ריחות ממרחקים.

כששמע לראשונה את אמו המתה מדברת אליו, כמו מין קול פנימי שהתנגן בו, כבר היה מודע לעצמו במידה מספקת כדי לחשוב, שאימו אינה יכולה לדבר אליו מן המתים, ודאי הוא מדמיין שהוא שומע את קולה, ולמעשה געגועיו לאם שמעולם לא הייתה לו הם הבאים לידי ביטוי בתוכו בצורת קול אחר, נפרד מן הקול שהורגל לזהות כקולו הפנימי.

*

     והנה אותה סצנה, הפעם מן הספר הבא, "הנזיר היהודי":

"לילה אחד, אחרי שפרק את יצרו ושכב לישון, רווה עונג, שמע קול קורא בשמו. הוא ניעור משנתו והביט מסביבו. עלטה שרתה בבית, ולרגע חשב שחלם. אבל אז שב הקול וקרא לו.

הוא קם ממיטתו וטופף ברגליו היחפות אל מחוץ לחדרו.

באמצע מבואת הבית, בתוך עיגול של אור, עמדה, מרפרפת ברגליה באוויר, מעט מעל הקרקע, ישות שחֶציה גשמית וחציה שקופה. היא רמזה לו לקרוב אליה.

הלום שינה צעד לעבר הישות המשונה.

היא חייכה והושיטה אליו את ידה.

הוא נעמד במרחק בטוח ממנה, אבל אז הושיטה אליו אותה ישות את ידה ונגעה בקצה אצבעה, שנתארכה פתאום, בנגיעה רכה, כמעט לא מורגשת, באמצע מצחו, בין גביניו.

כל ישותו נרעדה ממגעה.

היא חייכה אליו שוב, מלמלה משהו בשפה בלתי מובנת – ונעלמה.

פרנציסקוס השתהה עוד רגע במקום עמדו, ואז דשדש חזרה אל חדרו, עלה על יצועו, סגר את עיניו ונרדם, לא יודע כי אותה ישות הֵעירה בו נרדמים. את שליחותו ואת הכרתה."

*

     הסצנה הזאת מופיעה גם בספרי האוטוביוגרפי, "רק אתה." היא שבה ונשנית בספריי, מפני שקרתה. היא קרתה לי בגיל 14, אבל לא בצי'לה של המאה ה-17 ולא באמזונס. היא קרתה לי בבית הוריי ברמת השרון.

וכמו שמתואר בנוגע לגיבוריי, כך בדיוק קרתה. וכמוהם, אף אני לא הבנתי אז מה משמעותה. למען האמת, אפילו לא הכרתי אז את המושג 'העין השלישית'.

מאז ילדותי ידעתי שאני מחובר לעולם בדרכים מיוחדות. שאני מרגיש את בעלי החיים, את הצמחים ואת האבנים מסביבי, כאילו הם בעלי תודעה, כאילו כולנו מחוברים בריקמה אחת. רק שכאשר הייתי ילד, אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת, כלל לא היו לי מלים כדי לתאר ולכתוב זאת. אמנם, בגיל 14 כבר ישבתי לקרוא את "הזוהר" של התשבי, שהיה בספרייתה של אמי המנוחה, בביתנו, ובגיל 17 גיליתי את ליקוטי המוהר"ן ואת אגדות ר' נחמן מברסלב. אבל עוד לא קישרתי אז בין הדברים. בין תאבוני הרב, שלא לומר תשוקתי, לקרוא ספרות מיסטית וחסידית, לבין ישות האור ההיא, שנגעה במצחי.

למעשה, רק אחרי שחייתי עם בן זוגי הראשון, סער, שהיה מואר, ובייחוד אחרי מותו הטרגי בגיל 28, וכול מה שנלווה אליו מבחינת ידיעה מוקדמת וסימנים ותקשורות, ומאז ועד היום, רק אז התחלתי להבין, שמה שהרגשתי בילדותי, לפיו אני מחובר ליקום בדרכים מסתוריות, מדבר את לשונם של הצמחים, בעלי החיים והאבנים, ומדבר גם עם המתים, הוא מה שבני אדם נוטים לכנות 'מיסטיקה'. בעבורי אלה היו, ונותרו, החיים עצמם, במלוא יפעתם והמסתורין המופלא שלהם.

בשנות השמונים הייתי צמחוני, ועשיתי מדיטציה ויוגה פעמיים ביום. כול בוקר הייתי קם עם כול מיני ידיעות ותובנות, אך כאשר סיפרתי זאת לחבריי וחברותיי, התקשרו להוריי מרוב בהלה, שמא יש לאשפז אותי. הלל לרנר, חבר טוב מאז שירותי הצבאי, שהחל אז בלימודי הילינג, וכיום הוא מטפל גדול, יעץ לי אז לשוב לאכול בשר, לשתות יין ולגדל שיער, כדי להתקרקע. וזה אכן עזר לי מאוד. זה הסדיר את התקשורים הללו וארגן אותם בתוך חיי. חברה אחרת, חברת נפשי עדנה שבתאי, יעצה לי אז לחדול מלדבר על כך ברבים, כי אנשים מתייראים מזה ועלולים לחשוב שירדתי מדעתי. "כתוב את זה בשירים ובספרים שלך," אמרה לי. וכך היה.

אבל בזכותה למדתי גם לקרוא בקלפי הטארוט. וזה כבר לפעם אחרת.

כך או כך, מאז שנות השמונים אני נפגש עם מתקשרים ומתקשרות. הראשונה מכולן היא מרים בנימיני, שכבר בשנות השמונים ידעה שאעסוק ביחסי ציבור ושאהיה אב לשני ילדים. ומאז אני עדיין מתקשר ומתייעץ אתה בכול צומת משמעותית בחיי. אחרי כן נפגשתי עם הכירופרקט ארנולד הולצמן, ועם מקובל תל אביב, שאינני זוכר את שמו, ועם רבים ורבות אחרים. ובראשם יהודית מילוא, שעמה הייתי בקשר שנים ארוכות, מפני שהייתה חזקה, תקשרה לי את אמי המנוחה, ואני האמנתי שבלעדיה לא אוכל לשמוע את קול אמי.

מלבדם, חברתי מרסלה לונדון, סופרת ילדים ומתקשרת וחברת נפש שלי, מדברת אתי כבר משנות השמונים מתוך נפשה. כול שיחה בינינו, ואנו מדברים מדי שבוע, היא סוג של התגלות. והיא כמעיין השופע, ובכול פעם מגלה לי דברים חדשים על עצמי ועל העולם.

נועצתי ברבים. אינני יכול לזכור את כולםן. אבל בשנה האחרונה אני זוכר היטב. את השיחה הכי אחרונה שניהלתי, עם גלי לוסי, ושיחה אחת פנים אל פנים והמון שיחות און ליין, עם ריקי קיטרו. ריקי, אישה גדולה וחזקה, מהירת מחשבה וחדת ביטוי, היא פשוט תופעה. בספרה "רואה," אותו ניתן לרכוש מידיה, היא מספרת את סיפורה האישי הקשה עד בלתי ייאמן, וגם משיאה מעצותיה לקוראיה. אבל המפגש איתה, וגם הצפייה בתוכניותיה המשודרות, היא חוויה עזה. היא רואה הרבה, ואומרת הכול. והיא עושה זאת במהירות מסחררת, תוך כדי טריפת הקלפים בידיה.

לא אחת נדהמתי מול המהירות שבה היא טורפת את הקלפים, קולטת מהם מה שהיא קולטת ומנסחת את זה לשואל או לשואלת. מדובר בתהליך של שניות. וכמי שקורא בעצמו בקלפים, ומתקשר באופן טבעי, אני נדהם שוב ושוב מיכולותיה. לא פלא, אפוא, שאנחנו בקשר יומיומי.

*

הרבה פעמים רציתי ללמוד תיקשור והילינג. עד שהבנתי שיש לי את זה באופן טבעי. שנולדתי ככה, שכך אני חי את חיי, ושהדבר היחיד שעלי לעשות הוא להסיר ממני מחסומים, כמו סוס שצריך שיסירו מעיניו את מחסומי העיניים כדי שיוכל לראות עולם ומלואו, ולא רק את הדרך שבה מוביל אותו רוכבו. ובעיקר, ואת זה למדתי הכי מחברתי מרסלה וגם מן הכתיבה שלי – עלי לשים לב לכול רטט סמוי או גלוי, נעלם או נרמז למחצה, מסביבי. לכול קול או מראה, שנדמה לי שאני שומע או רואה. מפני שאין דבר כזה 'נכון' ו'לא נכון' בעולמות הרוח, ואין אמת או שקר. כי העולם שלנו הרבה יותר מפותח ומרובד ורב-ממדים מכפי שהתודעה האנושית עשויה לקלוט, ולכן מה שנדמה לנו כהבל, אמונה טפלה, למעשה הריהו אמת. רק שאנו איננו מסוגלים לראות עדיין את הקשר בין סיבה לבין תוצאה, ולכן פוטרים אותו ככזב. ואת זה אומרת גם הפיסיקה החדשה, שאחרי מכניקת הקוונטים. זה המקום שבו תובנות המדע נפגשים עם ידיעת הדת.

אתמול הלכתי ברגל עם עגלת הזבל שלי, מן הבית, דרך הכביש הראשי, כדי לרוקנה בפינת המחזור, ופתאום הרגשתי חבטה אדירה של אנרגיה עוברת דרכי. נעצרתי באמצע הכביש. הבנתי שמשהו אדיר תוקף אותי ועובר דרכי. שהוא לא מכוון אלי, שהוא פשוט גל עצום של אנרגיה, שעובר מעל ההר שלנו, בדרכו למרכז הארץ. אני פשוט עמדתי שם, והוא עבר דרכי.

ואז הבנתי. מדובר בטילים. חיזבאללה מתכוון מאד בקרוב לירות טילים רבים על מרכז הארץ, והם יעברו מעל ההר, מעל תובל. אני הרגשתי את התנופה שלהם, מכוח ההתכוונות של האויב.

והיום, אחרי אחר צהריים נפלאים ורגועים ומלאי אושר עם הילדים, בעודי עומד במטבח ומכין להם את ארוחת הערב, שמעתי פתאום באוזניי אזעקות רבות, עולות ויורדות. ואז ידעתי. גל האנרגיה האדיר שהרגשתי אתמול לא היה סתמי. המלחמה אכן מתקרבת הנה. והיא תהיה קשה.

וזו הסיבה שקניתי אתמול תחבושות ופלסטרים לערכת העזרה הראשונה בממ"ד, ושמחר אחדש בו את מלאי המזון והמים.

כי אם יש איזה דבר שלמדתי בחיי הוא, שאסור לי להתעלם מרטטים כאלה. לעתים אלה רטטים של יצירה חדשה, שמבקשת לצאת מתוכי, ולעתים זהו רטט של ידיעה מוקדמת. כך או כך, הם משמעותיים מאוד.

תקשור הוא דבר סובייקטיבי. הידע עובר. כול הזמן. השאלה היא מאיזה מקור – ודרך איזה כלי. הכלי הוא אנחנו. כול אחד ואחת מאתנו קולט/ת את הדברים אחרת, מבעד לסובייקט שהוא אנו, ו'צובע' את הידע באישיותו וברגשותיו. לכן, יש לעתים שהנבואות מתערבבות בחרדות של המתקשר, ואלה מעצימות אותן. זה רק טבעי. וזאת הסיבה, שאני מקשיב לכול המתקשרים והמתקשרות, אך בסופו של דבר מחליט את החלטותיי בעצמי. כי, כידוע, הכול צפוי, והרשות נתונה, וכמעט תמיד יש לנו מרחב אינסופי של אפשרויות, לבחור מתוכן ולברוא בהן את חיינו.

שה' ישמור עלינו ועל עמו ישראל. ואני כותב את זה כבר יותר מחודש מדי בוקר, בתוך מחברת הבוקר שלי, בידיעה שאנו זקוקים לשמירה.

לילה טוב.

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.