הוראת כתיבההורים וילדיםיצירתיותכתיבה יצירתיתסדנאותתהליך היצירה

הדף היומי (128). אימאל'ה.

את חברת נפשי, עדנה שבתאי, פגשתי כשהייתי בן עשרים ושש, חודש לפני שמת בן זוגי הראשון, בבית קפה "הטברנה" של אלברטו, 'היווני,' ברחוב דיזנגוף, לפני שלושים וארבע שנים.

באחת משיחותינו הראשונות, שארכו שעות רבות, סיפרתי לה, שהתחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה שירה, סיפורת ודרמה. אך בשל תגובות סובבי עצרתי כליל מכתיבת סיפורת ודרמה, והתמקדתי בשירה בלבד. כך, אפוא, הייתי למשורר. בשלות שירתי עלתה במחיר כבישת התשוקה לכתוב סיפורת ודרמה עד לגיל מבוגר מאד.

הגם שספר סיפוריי לילדים, "מן הלב של תל אביב," ראה אור כבר בשנת 1984, ובשנת 1986 ראו אור הרומן האוטוביוגרפי שלי, "רק אתה," ועמו הרומן "שדלץ," והגם ש"שדלץ" זכה בפרס הקרן הקיימת לישראל – רק בשנת 2015, בהיותי בן ארבעים וחמש שנים, התיישבתי לראשונה אל השולחן כסופר, וכתבתי את "מעשה בטבעת," שהיה לרב-מכר, כסופר העושה במלאכתו.

עד אז, כמה שזה יישמע מוזר, התייחסתי אל עצמי כמשורר בלבד.

"אי אפשר לכתוב רומן לפני גיל ארבעים," חייכה אלי אז עדנה, "גם יענק'לה התחיל לכתוב את 'זיכרון דברים' רק בגיל ארבעים."

אני לא הבנתי אז את דבריה לעומקם. אמנם, היא הסבירה לי, שרק בגיל ארבעים אדם כבר צבר בו די והותר ניסיון חיים, יכולת התבוננות על העולם ועל האדם, השקפות וערכים, שיפרנסו את כתיבתו. אבל דבר אחד לא אמרה, רק הבליעה בסיפור חייו ומותו של יענקל'ה שבתאי – שרק בגיל ארבעים אדם יכול בכלל לעמוד, פיסית, רגשית ונפשית, במה שכתיבת רומן מביאה עליו ומשליכה אותו לתוכו.

המחשבות הללו עלו בי כרגע, אחרי שסיימתי את כתיבתם של שני עמודים ברומן הבא-הבא שלי. כמו שסיפרתי לכםן אמש, אינני נוהג לערבב ספר בספר. אני מקפיד לסיים אחד בטרם אתחיל במשנהו, ולו כדי שהדמויות ותבניות היחסים לא יתערבבו אלה באלה. מכיוון שאני עוסק כעת בליטוש הגרסה האחרונה בהחלט לספרי החדש, "הנזיר היהודי," שיראה אור, אי"ה, בעוד כמה חודשים, הנחתי הצידה כליל את הספר הבא-הבא שלי, שמשהו ממנו כבר נרמז לי – משולש אהבים יצרי ומסטי, המתחולל אי שם במאה השבע עשרה – אבל נמנעתי מלגעת בו.

אתמול הסיפור הזה כבר התמרד, והחל לבצבץ מתוכי. אז הבנתי, שאין בידיי שום ברירה, מלבד ליתן לו דרך. ועל כן, הבוקר, בטרם אשב לערוך כתבי אחרים, וכאלה יש לי בשפע, תודה לאל, ומהם פרנסתי, ידעתי שעלי לכבות את המחשב, את עינו הפקוחה של העולם, את הרעש שהוא מייצר, מטביע בו את חיי ומכלה בו את זמני ואת כוחותיי, להעלות אל השולחן הדומם את מכונת הכתיבה שלי, וקודם כול לכתוב בה כול מה שייצא מתחת ידיי.

כתבתי שני עמודים. הם עוסקים בדמות אמו של הגיבור, בהשפעתה על חייו, באופן שבו הקנתה לו את עולמו ונטלה ממנו את כוחותיו גם-יחד, עד שהשתחרר מאחיזתה ותבע לעצמו את חירותו, אבל במחיר כבד מנשוא. מסירת כוחותיו בידי אחר, בקשר מתמיד של הזדקקות, של אשרור ושל תלות.

כאשר סיימתי את שני העמודים האלה הרגשתי שאני עייף, כאילו לא ישנתי שבועיים. מכך הבנתי, שנגעתי בלב לבו של הספר הבא שלי. ככה סתם, בשעת בוקר, פלחה הכתיבה, שתמיד היא חכמה ממני, אל תוך נפשי, קרעה אותה לגזרים, והוציאה מתוכה את הדברים האלה, דברים קשים ונכוחים, ומלאי יראה וחמלה, אהבה וגם צער. כי כאלה הם הדברים היוצאים מלבו של אדם שעה שהוא כותב על אמו.

ועכשיו, אחרי שכתבתי לכםן את הדברים האלה, כעין יומן מסע חדש של כתיבה, שעה ששמתי אותם למול עיניכםן וגם למול עיניי, יכול אני לילך אל עמל יומי, לעמול על כתבי אחרים לזקקם, ואושריי שהגעתי ליום הזה.

שיהיה לכםן יום מלא ברכה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *