אקטואליהיהדותמדיטציהמסתורין

הדף היומי (2)

הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמא, חלילה, אחלה בקורונה, ואז יחליטו שלא לא מגיע לקבל מכונת הנשמה, מפני שאני מעשן כבד עם מחלות רקע. הרי זה עניין של סטטיסטיקה, של יכולת המשאבים של המדינה ושל שרירות לב אכזרית וקרה. כשם שגוזרים כאן מדי שנה את גורלם של בני אדם, בקביעת התרופות הנכנסות לסל התרופות, כך עלול מישהו במערכת הבריאות הממלכתית לחרוץ גם את גורלי וגורל אחרים, בני שישים ומעלה.

הידיעה הזאת מכה בי קשות. אני מבין פתאום, שבאנושות המודרנית, באנושות בכלל, אין שום סולידריות. מערכות הבריאות, כסידור מודרני שהומצא בהדרגה עם התפתחות מדע הרפואה, עושות את המיטב שבידן כדי לעזור לחולים, אבל גם הן מערכות המנוהלות על פי שיקולים של רווח ושל תועלת הציבור, ולכן גורלו של יחיד אינו נחשב בעיניהן, אלא גורלם של רבים, מתוך התבוננות מערכתית.

אני גם מבין, שכול הדיבורים הללו על ה'גאיה' שמדברת אלינו באמצעות וירוס הקורונה הם עורבא פרח. שום גאיה לא מדברת אלינו, ואיננו מקבלים שום סימן מאלוהים. אנחנו חיים במקום היחיד ביקום, ככול הידוע לעת עתה, שחיים בכלל אפשריים בו. חיינו הם זמניים בו ממילא, ודפוסי ההתנהגות שלנו אכן קובעים, במידה רבה, אם נשרוד בו ואם לאו. אבל הם מתנהלים במחזוריות שרירותית. אנחנו זקוקים לחלץ מן האירועים הללו תבנית מוסרית, רוחנית, דתית או אמונית כלשהיא, שתבאר לנו את חוסר הפשר של קיומנו. אבל כול מה שאנו מחלצים מהם או בונים עליהם אינו משנה במאום את מידת השרירותיות הכרוכה בעצם עקרון החיים.

אנחנו יכולים להמציא לנו איזה אל ואמונה שאנו רוצים, אבל בסופו של דבר, המדע וסדרי השלטון הם הכלים היחידים שיש בידינו כדי לנסות לשלוט, במידת מה, על גורלנו. כול השאר הוא בידי עקרון החיים.

לכן גם כדאי שאפסיק מיד לעשן, שאוכל פחות, שאעשה יותר כושר, ואחדל מלפנות בלבי אל 'אלוהים' במובנו הלאומי. האלוהים שלי הוא המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאוכל להגיע אליה בתוך תוכי. או, כמו שהסברתי אתמול לילדיי, כאשר שאלו אותי מה זה המשיח והאם אני מאמין בו – המשיח נמצא בתוכנו, בתוך כול אחד מאתנו, ואנו יכולים רק לרצות להתכוון אליו, ולעשות כול מה שאנו יכולים כדי להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו וסובבינו, במעשים טובים.

זה המעט שיכול כול אדם לעשות למען סביבתו, וזה בדיוק מה שעומד בבסיס מה שאבא שלי, שיחיה, חינכנו אליו. מאז היינו ילדים היה אומר לנו, "כול אחד בפיסת אלוהים הקטנה שלו." משמע, כול אחד יעשה טוב, הטוב שיעשה יתחבר לטוב שעושים ויעשו אחרים, עד שישרור בעולם טוב שלם, או הטוב המרבי שיכולים בני אדם להפיק איש מעצמו ואיש מרעהו, זה בשביל זה.

בזה אכן אין אלוהים ואין אלוהות, אלא אמון ביכולתו של כול אדם לעשות הכול למען הטבת חייו חיי זולתו. בזה יש כדי להבהיר את עומק האחריות של כול אחד מאתנו על חייו. וזה גם המרב שכול אחד מאתנו יכול לעשות למען עצמו, משפחתו, עמו, גזע האדם שאנו משתייכים אליו וכדור הארץ שאנו חיים בו.

על הדברים האלה אני מבקש שנחשוב היום. מי עושה את הטוב בעיני השם, ומי עושה את הרע בעיני השם – לאו דווקא במובנו הדתי של המושג, אלא במובן היחסים בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, ובין אדם לבין עולמו. שנשתדל, כול אחד ואחת מאתנו, להפיק מן המגפה העולמית הזאת את המיטב. והמיטב הוא ההבנה, שלכול אחד ואחת מאתנו אחריות לחייו ולחיי זולתו, וגם לגורל הפלנטה, ושבכול אחד ממעשינו, הגדולים והקטנים ביותר, מן ההחלטה האם אני מפר/ה את תנאי הבידוד אם לאו, האם אני מפריד/ה פסולת אם לאו, האם אני צורכ/ת מזון מן החי אם לאו, האם אני מעשנ/ת אם לאו – אנו קובעים את גורלנו ואת גורל הזולת.

שתהיה לכם/ן שבת שלום.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.