בספרו המבעית והמונומנטלי, "איך מתות דמוקרטיות," מתארים סטיבן לויטצקי ודניאל זיבלאט את דרכי צמיחתם של דיקטטורים כיום. הם מנתחים מהם הסימנים הראשונים בדרכו הפוליטית ובאישיותו של אדם, העומד או עלול להפוך לדיקטטור, איך יכולות מפלגות דמוקרטיות לגונן על אומותיהן מפני עלייתו של מנהיג מסוכן כזה, ומהן הדרכים שבהן דמוקרטיות נופלות והופכות לדיקטטורות.
הדוגמאות שהם מביאים אינן לקוחות מן המאות שעברו, אלא מן המאה העשרים ואחת. ממשליהם של פוג'ימורי ושל ארדואן, של פוטין ושל טרמפ, ועוד שליטים סמכותנים, הם שדה המחקר של מחברי הספר הזה, ולמרבה הזוועה, הסממנים שהם מתארים מתקיימים לגמרי בישראל של 2021. למשל, ארבעת הסימנים שהם נותנים בדיקטטור בהתהוות הם: דחייה של החוקה, שינוי החוקה, ביטול מערכת בחירות או חתירה תחת תוצאותיהן של מערכות בחירות ותחת עצם הלגיטימיות שלהן; תיאור מתנגדיהם כאנרכיסטים, כמאיימים על דרך החיים הנורמטיבית, כפושעים ועבריינים ומפרי חוק, וכסוכנים זרים, או כאלה הנעזרים בקרנות/כוחות זרים כדי לממן את פעילותם; בעלי קשרים עם כנופיות חמושות או מחזיקי נשק (זוכרים את מאבקו של הליכוד להקלת התקנות לנשיאת נשק?), עידוד האלימות של תומכיהם בכך שאינם יוצאים נגדה באופן חד-משמעי; תמיכה בהצרת זכויות האזרח, הגבלת זכות ההפגנה והביקורת נגד המשטר, איום בפעולות עונשין ותביעות משפטיות נגד יריבים, החברה האזרחית וכלי התקשורת.
כול התנאים המבעיתים הללו מתקיימים כעת בישראל. בתוכם, ניתן בבירור לראות כיצד משטרת ישראל, שהתנהלה כשנתיים ללא מפכ"ל קבוע, ורק כעת הועמד בראשה מפכ"ל חדש, איבדה את העמדה הנייטראלית, שהיא חובתה כגוף אכיפה, והדרדרה מגוף אכיפה של שלטון החוק, האמור לאכוף את החוק במידה שווה וללא משוא פנים או הטייה כלשהיא בכול חלקי החברה האזרחית, לגוף התוקף מפגינים ומפגינות, על ידי מעקב אחרי מפגינים.ות גם בזמן ובמרחב החיים האישיים שלהם, אלימות פיסית ומוסדית כלפי מפגינים.ות (המכת"זיות, הדחיפות, הבעיטות, ההטרדות המיניות, ה'חטיפות' ברכב משטרתי וזריקתם מרחק כמה רחובות ממרחב ההפגנה, מחסומי הלחץ, גדודי הפרשים הדורסים מפגינים.ות בעקבי סוסיהם, ועוד ועוד), הטרדה מאיימת (מעקב אחר פוסטים ברשת, חדירה לקבוצות ווטסאפ של המחאה, כניסה לא מורשית למכשירי טלפון של מפגינים ועוד).
הערב התווספה על התנהגות המשטרה עוד תופעה, המהווה בהחלט עליית מדרגה בניסיונה להצר את המחאה ולדכאה. ארבעה מפגינים צעירים נחקרו במחלקה לפשעים חמורים, ומיד אחרי כן הובאו לדיון בבית משפט השלום. פסק הדין שנפסק כנגדם הוא הרחקה לחצי שנה מצעדות, והאיסור לפרסם בפייסבוק על צעדות או הפגנות "לא חוקיות," אחרת ייאלצו לשלם קנס של 5000 ש"ח.
מתוך האיסור ניתן להבין את דרכי פעולתה של המשטרה. אם נאסר על הצעירים לפרסם הודעות בפייסבוק על צעדות או הפגנות, הרי שהמשטרה עברה על אלפי דפי פייסבוק ופוסטים של מפגינים.ות. אולי גם על הודעות בקבוצות ווטסאפ. זה מטריד מאד, ולא פחות מכך מטרידה העובדה, שבית המשפט קבע כי צעדות והפגנות אלה אינן חוקיות.
בימים של משבר פוליטי, בריאותי, חברתי וכלכלי חסר תקדים, בשעה שנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים עומד בראש ממשלת ישראל, ומעשיו נקבעים לפי רצונו להימלט מדין, אין דבר כזה צעדות והפגנות לא חוקיות. זכות ההפגנה היא אחת הזכויות המרכזיות, ההכרחיות, במשטר דמוקרטי. משעה שמצרים זכות זו, למעשה מכניעים את כוח ההתנגדות לרודן בהתהוות, רומסים את האזרח והופכים אותו לנתין.
אמנם, גם בזמן מחאה חשובה ההקפדה על הסדר הציבורי, על שלום הציבור ועל קיום מרקם החיים התקין בכול רחבי הארץ, וגם במתחמי ההפגנות. אבל ככול שהדבר נוגע בצועדים, במפגיני בלפור, קיסריה והגשרים, כול הארגונים השותפים בארגון אירועי מחאה אלה, וודאי גם הצעירים הללו, מקפידים הקפדה יתרה לפעול במסגרת החוק. הם אינם פורצים את גבולות האבטחה של מעון ראש הממשלה, אינם תוקפים את המתחם הזה באמצעים כמו בקבוקי מולוטוב, חס וחלילה, ואפילו לא באבנים, אלא בשירה, בריקודים, במיצגים ובקריאות קצובות.
כול הזרם המרכזי של מחאת בלפור הוא של א.נשים שומרי.ות חוק, הנזהרים קלה כבחמורה לא לעבור על החוק, גם לא על גבולות הטעם הטוב, ועיקר המחאה שלהם הוא בהפגנת נוכחות, בניראות, מחויבת, עיקשת ומתמדת, בניראות האזרחים מול בית השליט, המתעמר בהם, פוגע תדיר במוסדות האכיפה, החוק והמשפט, ועושה כול שבידו וביד מקורביו כדי לערער את יסודות השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל, ולהפכה לדיקטטורה תיאוקרטית, שבה יוכל לשלוט בלי מצרים.
משטרת ישראל חייבת להתעשת מיד. המפכ"ל החדש של המשטרה קיבל רק אתמול מכתב בהיר מעו"ד דניאל חקלאי, המפרט את רוב הצעדים הבלתי סבירים שנוקטת המשטרה כלפי המפגינים. מפקדי המחוזות והמרחבים, וגם שוטרי הקצה ושוטרי משמר הגבול, חייבים בהשתלמות בדבר דרכי המחאה הלגיטימיות במשטר דמוקרטי, לבל ימשיכו בתהליך היהפכותם מגוף אכיפה הכרחי בכול מדינה מתוקנת – לכלי של ריסוק האזרח ורמיסת זכויותיו תחת השר לביטחון פנים, נאמנו של הרודן-בהתהוות והנאשם בפועל, בנימין נתניהו.
מאז ראשית ימי המחאה שבתי וכתבתי, כי המחאה הזאת מבוזרת. שום תועלת לא תהיה למשטר, גם לא למשטרה, בהטרדת מפגינים.ות יחידים.ות, גם לא ב'חטיפות', במאסרי שווא ובכתבי תביעה המושלכים על ידי בית המשפט מכול המדרגות. המחאה הזאת לגיטימית, הכרחית, מחויבת למטרתה ולא תתפורר, תיעלם או תפוג, עד להשגת מטרתה – סילוק הנאשם מבית ראש הממשלה, בדרכים דמוקרטיות, והשבת ישראל למסלול של צדק, שוויון, חירות, ערבות הדדית ותקווה.
את הדברים האלה אני כותב כבנו של שופט, נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, כסופר וכמוחה ומפגין. שמירת צביונה של ישראל, ההגנה על הממלכתיות, על מוסדות המדינה ועל ערכיה, היא בחלב ילדותי. הצעירים הללו, שאסרתם היום לחקירה פלילית והובלתם אל בית המשפט, הם אוהבי ישראל לא פחות ממני, ומודאגים לפחות כמוני מהדרדרותה מדמוקרטיה משגשגת לדיקטטורה סמכותנית.
בפרשת העקידה, בראשית כב' יב' נאמר: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה." ואף אתם, שוטרי ושוטרות ישראל, אל תשלחו ידכם אל הנערים ואל הנערות האלה, אם אוהבי ישראל אתם ויראי אלוהים.
