אקטואליהבחירות מועד ד'דמוקרטיתדעותפוליטיקה

הדף היומי (233). לקחו לי את הבית. או: גבולות ההידברות.

א

לפני כמה ימים, בתוך שיא הסערה מסביב למפלגה הדמוקרטית, קפצתי מתוך חלום. בחלום כתבתי הודעת ווטסאפ לירון סיוון, מנהל שותף של הדמוקרטית יחד עם אודי שפירא. "לקחו לי את הבית," הקלדתי על גבי מסך הסמרטפון, "אתה יודע מה זה, שלוקחים לך את הבית?"

ואז התעוררתי. נדהם.

הבנתי, שמה שאני מרגיש הוא עמוק מאד. שאני חש שגזלו ממני חלום, ועל כן אני גם נאבק עליו בעוצמה כזו.

אחרי כן, בשיחה שהייתה לי עם אישה חכמה מאד, סיפרתי לה על הקורות אותי בדמוקרטית, והשוויתי בין זה, לבין המשבר שפקד אותי לפני עשרים שנה, כאשר בית הקפה וחנות הספרים שהקמתי לקהילה הגאה, ברחוב לילינבלום 1 בתל אביב, הותקף על ידי השכנים, עד שנסגר.

את הפרשה ההיא גמרתי עם חובות של מיליון וחצי שקלים לארבעה בנקים, ארבעה תיקים בהוצל"פ, צו איסור יציאה מן הארץ וכחייב חדל באמצעים. הבנקים לקחו לי את המכונית ואת החסכונות, ומזלי שהדירה שגרתי בה הייתה בדמי מפתח, ואי אפשר היה לעקלה. אחרת הייתי מוצא את עצמי ברחוב.

מן החורבן הזה יצאתי  בזכות סכום כסף שהגיע לידי בנס, ואפשר לי לסגור אתם את החוב. אבל הרס החלום שהגשמתי, בית קפה מקסים, עם חנות ספרים, שמונים מקומות ישיבה, בר עשיר ומוסיקה קלסית ברקע, בו התקיימו ערבי שירה, תערוכות מתחלפות, קברט וסיורים בנווה צדק, חרת בי צלקת, שכנראה תיוותר בי לעד.

"כשאתה מביא חלום שלך אל הממשות," אמרה האישה החכמה, "אתה לא נדבר עם המציאות, אלא מנסה לכפות עליה את חלומך. זה מה שקרה אז, זה מה שקורה עכשיו. במקום הידברות אתה נכנס למאבק. מבחינתך זה או אני, או אתה."

באותו רגע, כמו לחצה לי על כפתור סמוי, עמוק בתוך התודעה.

הלכתי לישון שנת צהריים, וקמתי ממנה רגוע להפליא. כול אותו יום הקשבתי למוסיקה קלסית, קראתי, כתבתי, וזה נמשך עד היום. בזכות זה גם התפניתי רגשית להשלים את עריכתם של שלושה קבצי שירה שלי, שנחו על שולחני וחיכו לרגע הנכון. היום כבר העברתי אותם להגהת ניקוד ולהערכת מחיר.

הערב אפילו קיימתי זום טרנס-אטלנטי עם חברי.ות קהילה יהודית בווינסטון-סאלם, ארה"ב. הם צפו בסרט תיעודי שצילם הרב יהושע וייסברג על חיי ויצירתי, ואחרי כן שוחחנו יחד. זה היה מרגש מאוד.

כול הימים האלה היו לי גם שיחות פוליטיות, מצד א.נשים שביקשו שאחזור למפלגה. אמרתי להם שאעשה זאת אחרי שיחה עם חברות המזכירות, ואחרי סוף השבוע הקרוב, שבו מתוכננת סדנה רעיונית של סוף שבוע, בה ניפגש כול מי שנבחרו בפריימריז של הדמוקרטית, ואנשי.ות המטה שלה, ונדון במשבר שהתהווה בה.

ב

הדמוקרטית היא בעיניי מעשה חשוב וחדשני בנוף הפוליטי בכלל, ובישראל בפרט. אני מלווה את פרופ' אודי שפירא, איש יקר וחכם, למן היותה בגדר רעיון. לא הייתי חלק מצוות החוקה, שאותה ניסח אודי בסיוע משפטניות, אבל השתתפתי בניסוח חזונה ומסמכי המדיניות שלה. הדמוקרטית ייחודית בשל חוקתה. ליבתה נשענת על מגילת העצמאות וערכי הדמוקרטיה. כך נשמר בה האיזון בין מדינת הלאום לבין מדינת אזרחיה.

עזבתי את רשימת הדמוקרטית לכנסת וביטלתי את חברותי בה, בשל הפרת האיזון הזה. פחות מ-12 שעות אחרי שנבחר, הודיע עו"ד ברק כהן, יו"ר המפלגה, כי יפעל לשכנע את חברי וחברות המפלגה לשנות את חוקתה, במועד שנקבע לכך – הורדת מגילת העצמאות מחוקתה.

הכרזה זו, ומעשים נוספים בעקבותיה, היו ועודם בלתי קבילים בעיניי. ראשית, יציאתו של מנהיג נגד השיטה על פיה נבחר, למחרת בחירתו, היא ממאפייניו של מנהיג מסוכן, שעלול להפוך למנהיג סמכותני. שנית, מנהיג שאינו מכבד את התחייבותו לחוקת המפלגה במסגרתה התפקד ונבחר, וגם לא את כתב-ההסכמה של מועמד לכנסת, שבו הוא מצהיר על מחויבותו לסעיף 7א' בחוק יסוד: הכנסת, הוא אכן מסוכן.

איננו יכולים לפעול לחיזוק ערכי הדמוקרטיה ומוסדותיה, בדמוקרטיה מתגוננת, כפי שישראל הינה כעת, כשבראשנו מנהיג, שאינו מכבד לא את הצהרת העצמאות של ישראל, לא את טבעה כמדינה יהודית ו-דמוקרטית, גם לא את חוקת המפלגה שהוא יו"ר שלה.

ברק כהן מחזיק בדעה, לפיה יש להפריד בין דת ללאום, ולהפוך את ישראל לפדרציה. זכותו. אבל הוא אינו מבחין, לצערי, בין אקטיביזם חברתי לבין אנרכיזם, בין מזג מהפכני לבין מזג פרלמנטרי. אני מכבד ומברך על האקטיביזם החברתי שלו ושל חבריו.תיו. יש להם.ן זכויות רבות בהרבה מאבקים חברתיים. את השבת ביליתי בקריאה על מאבקם של ברק כהן ויגאל רמבם בבנקים, על הופעותיה של חנאן אלסאנע בכנסת, בהגנתה על נשים בדואיות, על מאבקיה של יעלה רענן למען תושבי עזה וגם למען הכפרים הלא מוכרים בנגב, על פעילותה הרבה של סיגל קוק-אביבי למען מהגרי העבודה והעובדים הזרים בישראל ועל מאבקו של רפי רותם בקשרי ההון-שלטון. הקריאה הזאת הפיגה כול שריד עוינות שהיה בי כלפיהם. נמלאתי בהערכה כלפי כול אחד ואחת מהם.ן.

אין זה עניין של מה בכך, להקדיש את חייך למען מאבק חברתי. מי כמוני יודע זאת, שהייתי אחד הראשונים שיצאו מן הארון בישראל, באופן פומבי, עם שמי ותמונתי וקורות חיי. רק אלוהים יודע מה סבלתי מאז, ועד כמה היה עלי להיאבק על עצם הלגיטימיות של קיומי.

לאמונתי, וגם על פי ניסיון חיי עד הנה, אקטיביזם חברתי הוא הדרך לשינוי בחברה הנתונה בסטגנציה או במשבר. אקטיביזם הוא כוח קטליסטי, מטלטל את הסטטוס-קוו, את המוסכמות, שלעתים הן מלאות בגזענות, טמטום ועוול. אבל משעה שאקטיביזם תוקף את יסודות המדינה שבמסגרתה הוא פועל, הגדרתה כמדינה יהודית ו-דמוקרטית, הוא הופך לאנרכיזם מסוכן, שחובתי כסופר וכאדם פוליטי להתנגד לו בכול צורה חוקית.

לדוגמה: ברק כהן מאמין בהפיכת ישראל לפדרציה, בהיפרדות בין קהילות, במתן אוטונומיה מוחלטת וכריתת הקשר הגורדי בין חילונים לבין חרדים, בין יהודים לבין מוסלמים וכיו"ב. אפשר להבין את התסכול הקולקטיבי שהוא מביע בתפיסתו. כולנו חשים כמוהו. אבל פירוק ישראל לקהילות אוטונומיות יביא לחיסול המפעל הציוני, והלכה למעשה הוא הפקרת מיעוטים, כמו המיעוט הלהטב"קי, לחוקי ההלכה, ההסללה לפדופיליה והנידוי החברתי בחברה החרדית, לחוקי השריעה, הרדיפה ורצח טרנסים.יות ולהטב"קים בחברה המוסלמית ועוד. תחת זאת, אפשר לבזר את כוחו של השלטון המרכזי, להעביר כמה שיותר סמכויות לשלטון המקומי, שהוכיח במשבר הנוכחי את יכולתו לקבל החלטות ולממשן באופן מיטבי יותר מן השלטון המרכזי. אפשר לחזק את כוחן של קהילות ייחודיות, את כוחן של קהילות תרבות וחברה שונות, מבלי לפורר את ההסכמה הלאומית.

זה בדיוק ההבדל בין חזון של תיקון החברה האזרחית – לבין חתירה תחת יסודותיה עד הפיכתה לעיי-חורבות.

ג

כאדם, אני משתדל בכול עת להשתפר, רגשית וקוגניטיבית, לגלות בי גמישות מחשבתית, לפתוח בי מרחב של רוגע בין גירוי לבין תגובה, בין מחשבה לבין מעשה. כאדם חושב וכאדם פוליטי, אני גם בעד הידברות. זו הסיבה שמיד הודעתי כי אגיע לסמינר הרעיוני שעתידה הדמוקרטית לקיים. אבל גם ליכולת ההידברות שלי יש גבולות. גבולותיה הם הממלכתיות, הלאומיות והדמוקרטיה. שכן, שלושה יסודות אלה הם המבטיחים את קיומי כאן כאדם, ואת קיומנו כאן כקולקטיב, לאומי ו/או אזרחי.

אני יכול להידבר עם כול אדם על הפרדת הדת מן המדינה, על הפרדת הון שלטון, על מיגור השחיתות, על הנהגת שוויון וצדק, חירות וערבות הדדית בין יושבי ויושבות הארץ הזאת, תהא דתם ויהיו מוצאם, גזעם, נטייתם המינית ומגדרם אשר יהיו. אבל יכולת ההידברות, ההכלה והקשב שלי מסתיימות ברגע שאני מרגיש מאוים. וכאשר מבקשים לשכנע אותי לבטל את טבעה של ישראל כמדינת לאום, ולהפכה למדינת כל אזרחיה, או להמיר את הלאום היהודי בלאום הישראלי, או כאשר אני שומע מטבעות לשון כמו "המשטר הציוני," "משכן הטומאה" (על הכנסת), או "שמירה על עליונות יהודית במרחב", כולם מטבעות לשון שגורות בפיו של ברק כהן, באחרונה השתמש בסרטון שבו יצא נגד חקירה בפרשת הצוללות, רק השבוע – אני מאבד כול יכולת להכלה, לקשב או להידברות.

בסוף השבוע הזה הייתה לי הזדמנות-פז לבדוק את יחסי אל ברק כהן. האם זוהי ונדטה אישית, או התנגדות עקרונית. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" נדפס ראיון עם הסופר א.ב.יהושע. בראיון דיבר, בין השאר, על ההכרח להפריד בין דת לבין לאום. ברגע שקראתי את דבריו ראיתי את הדמיון בינם לבין דבריו של ברק כהן.

ואז נזכרתי בפגישה שערכנו, משלחת סופרים מטעם משרד החוץ, לפני שלוש שנים, באתונה, במשרדה של שרת התרבות היווניה. א.ב.יהושע, יהודית קציר, אשכול נבו, איריס אליה-כהן, אסתי ג.חיים ואני היינו בה. א.ב.יהושע החל לדבר שם על חזון הים תיכוניות שלו, וברגע ששמעתי זאת שיסעתי את דבריו באמירה גסה. 'על חזון הים תיכוניות הזה שלך כבר שמענו,' אמרתי לו, 'הוא החזון הכנעני.' משמע, ההפרדה בין דת לבין לאום לא מקובלת עלי, ואין זה משנה אם מי שמבטא אותה הוא ברק כהן, בדרכו הלעומתית, או א.ב.יהושע, בנימת קולו הרכה, המהורהרת.

בה-במידה, אני יכול להקשיב, להכיל ואפילו לקבל ערעור על מדיניות 'הדרכון הירוק,' הצעה מושכלת להמיר אותה בפעולות אחרות, שתבטחנה את חידושם של החינוך ושל חיי המסחר והתרבות. למעשה, אפילו יזמתי וקיימתי דיון כזה, בחלופות ל'דרכון הירוק' כהתנייה לחידוש חיי התרבות באר, בהשתתפות פרופ' אסא כשר וד"ר יואב יחזקאלי, שיצאו חוצץ נגד 'הדרכון הירוק,' בפורום תרבות של הדמוקרטית.

אך מרגע שאני נתקל בא.נשים, הרואים בעידוד האזרחים להתחסן בגדר כפייה, בהנפקת תעודות מתחסן טלאי צהוב, בחלוקת האזרחים למתחסנים וללא מחוסנים בגדר נאציזם, פשיזם ופגיעה בחירויות הפרט – אני מאבד את היכולת לדיאלוג עימם. לא מפני שאני קצר רוח, אלא מפני שאני דמוקרט.

ד

דמוקרטיה אינה אנרכיזם. היא השיטה המיטבית ביותר שמצאה האנושות, אחרי השִבטיוּת, המלוכנוּת, הדיקטטורה ועוד, לקיים בה חיי שותפות בין יחידים ובין קהילות, בין לאומים לבין מיעוטים. היא גם לא קבוע בזמן, אלא משתנית תדיר. דמוקרטיה שעונה על איזון עדין בין חירויות הפרט לבין עקרון הערבות ההדדית, בין שוויון בין יחידים ובין שוויון בין קהילות. הדמוקרטיה שואבת את כוחה מחוקה מוסכמת בין אזרחיה, וכזו חייבת להיחקק בישראל, ועל נורמות מקובלות בחברה הדמוקרטית. לא לשלול את יריבך, לא לקרוא לו בוגד, או מפיץ מחלות, גם לא נאצי או פשיסט. כי שלילת הלגיטימיות של המחנה הנגדי מחריבה את הדמוקרטיה, ומדרדרת אותה למלחמת אחים או לדיקטטורה. כך אירע לא אחת במאה ה-20 וגם במאה ה-21, וכך עלול לקרות גם אצלנו, אם לא נדע להרחיק מהגה השלטון את ראש הממשלה הנוכחי, שבדבריו ובמעשיו הוא מוכיח את נטייתו המסוכנת להפוך ממנהיג נבחר בקוניוקטוּרה של רוב  דחוק – לשליט סמכותני מסוכן ומשחית.

המפלגה הדמוקרטית, שאני מבין מחולליה, באה כדי להגן על הדמוקרטיה, לחזקה ולפתחה. היא באה כדי להקנות שוויון, צדק, חירות וערבות הדדית לכול יושבי ויושבות הארץ הזאת. בו-בזמן, היא התחייבה בחוקתה לשמור על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מכיוון שחיים בה שני עמים על חלקת אדמה אחת, היא מחויבת לקיים ביניהם שוויון וערבות הדדית. אבל היא לא אמורה להתאבד. לא במישור הוויתור על הגדרתה כמדינת לאום, גם לא במישור החרבת הערבות ההדדית בין מחוסנים לבין לא מחוסנים.

אני מקווה כי חברי וחברות הדמוקרטית יחליטו בקרוב לעצור את ריצתה לכנסת ה-24. איננו בשלים לכך, ואם נמשיך לרוץ אנו עלולים לפגוע אנושות בסיכוי להוריד את הנאשם מכיסאו. זכרו, לשם האילוסטרציה, את ליל הבלהות של נפתלי בנט, שבו נסע מקלפי לקלפי, כדי לקושש אלפים בודדים של קולות, שיעבירו את מפלגתו את אחוז החסימה, ולבסוף מצא עצמו מחוץ לכנסת. אסור שהתעקשות מצדנו לרוץ לכנסת ה-24, אף על פי שאיננו ערוכים לה רעיונית, תביא לנפילת מפלגות אחרות מן המרכז-שמאל, ותסכל את הורדת נתניהו משלטונו.

הדמוקרטית צריכה לייצב את שומרי הסף שלה, להרחיק משורותיה מי שקוראים לשנות את חוקתה, ומי שמחריפים את המתח בין ערכי חירות הפרט לבין ערך הערבות ההדדית, מפני שאלה אינם חברים.ות המחויבים לדמוקרטית ולחוקתה. אלה הם גורמים אנרכיסטיים, פורעי סדר, המבלבלים בין אקטיביזם לבין אנרכיזם, בין חירות לבין פורענות, ומקומם לא יכירם בין אנשים המבקשים לחדש כאן את הברית האזרחית, ליצור כאן חברת מופת.

אילן שיינפלד, תובל, פברואר 2021

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.