אקטואליה

הדף היומי (239). המעטה הדק של הכזב: האֵימה מתחת החזרה לנורמליות.

במדרחוב צדדי, מאחורי סניף הדואר הראשי, בקניון הישן של כרמיאל, ישנו בית עסק קטן, בית קפה מאפייה, שבעליו מכין בו בורקס בולגרי, עם גבינה ותרד, תפוחי אדמה או גבינה וגם מאפים קטנים בטעם ביתי. שנה שלמה לא זכיתי לבקר אצלו. הסתפקתי במאפים המתועשים ועתירי השומן והסוכר של 'בונז'ור' הנמכרים בדיר-אל-אסד. לא ממש מתכון טוב לשמירה על המשקל ועל רמות הסוכר.

     אתמול, היום הראשון של החזרה לנורמליות, קפצתי לדואר, כדי לשלוח עם שליח את החומר לדיווח דו-חודשי למנהלת החשבונות שלי. הופתעתי כאשר בפתח הדואר הסביר לי עובד, שכעת עלי להזמין מראש תור לביקור בדואר. באדיבותו, הוריד למעני יישום של הדואר אל הסמרטפון שלי, הזמין לי תור מיידי ואז הכניס אותי פנימה. זה הזכיר לי, עד כמה הפתיחה הזאת של המשק היא אל שגרה אחרת. כך גם המסכות שעטינו כולנו.

     אחרי הביקור בדואר קפצתי אל מאפיית הבורקס. בעל הבית, גבר צנום וג'ינג'י, איתר למעני את בורקס התרד-גבינה האחרון שנותר על המגש, חימם והגיש לי אותו בשקית. אגב כך קרא לבחור מן המסעדה ממול, שהכין את המסעדה לקראת באי הערב, והנעים את זמנו בשמיעת מוסיקה בקולי קולות.

     הוא בירך אותו על המוסיקה. הבחור שאל אם המוסיקה הזאת מפריעה לו. "תגיד לי מה אתה אוהב לשמוע," ביקש ממנו, "אשים לך שלמה ארצי או משהו אחר, רק תגיד."

     "לא, תשאיר," אמר בעל המאפייה, "שנה לא שמעתי את המוסיקה שלך. זה היום הראשון לכולנו, זו שמחה." ושניהם הגישו איש לרעהו את מרפקו.

     "זה היום הראשון שלך לפתיחת העסק?" וידאתי. הוא הנהן. "אז שיהיה לך למזל ולברכה," שילמתי לו את עשרת השקלים בעבור הבורקס.

     יצאתי מן המדרחוב הישן מהורהר. נכנסתי למכונית ונסעתי אל הקונסבטוריון, לאסוף ממנו את בניי. רחוב נרקיס היה חסום לתנועה, משום שבהמשך הרחוב, מעט אחרי פתח הסמטה לקונסבטוריון, הוקם אוהל קבלה ענק למתחסנים, בחצר המבנה שתפס פיקוד העורף בעיר. עליתי לחניית המתחסנים, ושם חיכיתי לילדיי.

     כשבאו, שאלתי אותם איך היה לכול אחד מהם שיעור הנגינה, ונסענו לביג. דניאל רצה המבורגר, מיכאל גלידה. ההמבורגר והגלידה נמצאים זה בצד זה. עד אתמול, שני בתי העסק היו חסומים בשולחן. יכולת לגשת, להזמין, להמתין ולקחת את המזון אתך. כעת הכול היה פתוח, ומיכאל ניגש אתי עד לדלפק, בחר בעיניו את טעמי הגלידה שרצה בהם, התעניין בחטיף קוקוס שעמד שם, ואכל בעיניו את מה שתכף יאכל בפיו.

     חזרנו למכונית, בה חיכה לנו דניאל. מסרתי לו את שקיק ההמבורגר שלו ונסענו חזרה הביתה. הייתי עייף מיום שלם של נסיעות. אתמול חל מועד האזכרה לאמי המנוחה, שחלפו תשע עשרה שנים מאז הלכה לעולמה. בבוקר מוקדם, מיד אחרי שהילדים עלו להסעות, ירדתי במכונית לבית העלמין החדש ברמת השרון. אחרי האזכרה, שהיינו בה מעטים, הפעם, נסעתי למסור הגהות ניקוד במושב נחלים, ליד פתח תקווה, ומשם שבתי לתובל. רק בלילה, כשכבר לימדתי, הבנתי עד כמה הנסיעה הזאת, שעד לפני שנה הייתי עושה שלוש פעמים בשבוע, עייפה אותי.

     הקורונה שברה כליל את המציאות הכלכלית והחברתית, בעולם וגם כאן. היא גם שינתה הרבה הרגלים ודפוסים לא הכרחיים. העבודה מן הבית הפכה להכרח ואז להרגל, הזום החליף את המגע הבין אישי, והישיבה ליד המחשב והמצלמה, את הנסיעות הארוכות לעבודה וממנה. זה לא בהכרח רע. זה חוסך זמן, כוחות וכסף, ומפנה משאבים אלה לדברים טובים יותר מאשר נהיגה בפקקים למרכז וחזרה ממנו.

     אבל עליצות השיבה לנורמליות אינה מלאה. ראשית, משום שזו נורמליות אחרת, תחת שגרת מגפה. עדיין עלינו לעטות מסכות, הן בחוץ, שבו אינן נחוצות כלל, והן בפנים, עדיין עלינו להקפיד על היגיינת ידיים אחרי ביקור במקומות ציבוריים, ילדינו אינם מחוסנים ולכן חשופים לפגיעה, חס וחלילה, וגם אנו, המחוסנים, עוד איננו יודעים אם החיסון מגן עלינו לחלוטין, ואם לא עתידה להתפתח מוטציה כלשהי של הווירוס דווקא בקרב מחוסנים.

     החזרה הזאת לשגרה אינה נורמלית. היא ארעית. די בקפיצה במדדי ההדבקה והתחלואה כדי להסיג את החיים שוב אחורה. יש גם רגליים לסברה, שההחלטה הנחפזת להשיב את החיים למסלולם, כביכול, קשורה בתאריך הבחירות הקרב. אם תעלה התחלואה, היא עלולה להביא לסגר שיחריב את ההליך הדמוקרטי. אם תרד התחלואה, הנאשם ינצל זאת לתעמולה. כך או אחרת, מגפת הקורונה ומגפת הדיקטטורה ירדו לעולם אצלנו כשהן משולבות זו בזו, וזה מה שמקנה לנורמליות הזאת את התחושה שהיא כוזבת, פריכה וארעית.

     הישראלים יודעים להתמודד עם התהפכות המציאות באחת, ממציאות של רוגע למציאות של מלחמה. לא אחת, כאשר נדרשתי להסביר לתייר את טבעה של המציאות כאן אמרתי לו, שעד שלא יהיה נוכח פה בזמן אזעקה, לא יבין עלינו ולו דבר. שכן, ברגע שנשמעת אזעקה, ברגע שפורצת מלחמה, כול המדינה נחלקת לחזית ולעורף, וכול הציבור נחלק ללוחמים ולתומכי לחימה בעורף.

     מגפת הקורונה המשולבת במגפת דיקטטורה שיבשה גם את זה. היא קלעה אותנו למלחמה מתמשכת, שמבצע החיסון ההמוני עוד לא מקנה לה סוף ודאי ונראה לעין, העמידה במבחן את יכולת ההכלה של הציבור ושל היחיד, והוכיחה את תוקפה המועט. הפכנו לחסרי סובלנות, למתקשים להכיל אי ודאות ממושכת, וההשתהות הארוכה, מזה שנה, במצב הזה, סייעה בקריעת הציבור איש מרעהו ומרעותו, באבדן הערבות ההדדית, שאפיינה את התנהלות הציבור בכול מלחמותיה הקודמות של ישראל, בריסוק האמון בין הציבור לשלטון ובהעדפתם של לפחות מיליון ישראלים, ברובם צעירים וצעירות, את עקרון האני, את השמירה על זכויות הפרט ועל אמונות היחיד בכול מחיר.

     השינוי הזה הוא טקטוני. גם אם מערכת הבחירות הזאת תביא להורדת הנאשם מתפקידו, ולהקמת ממשלה יציבה, שתעשה הכול לתיקון החורבן שהותיר אחריו, יהיה לא קל, כמעט בלתי אפשרי, להפוך את הדור הצעיר הזה, הדור שכבר למד לימודי מגדר וקולוניאליזם, הדור שאיבד כליל את האמון בשלטון, הדור שפרע לגמרי את האיזון בין עקרון הערבות ההדדית לבין עקרון השמירה על זכויות היחיד, האיזון שהוא יסוד החיים הדמוקרטיים.

     ולכן, השיבה כעת אל הנורמליות היא זמנית, ארעית, עלולה להתהפך עלינו בכול רגע, ובעיקר לא משכילה להסתיר מאחורי העליצות שבשיבה אל המסעדות ובתי הקפה, את האימה. אימת אבדן היכולת לחיות יחד כחברה של בני אדם במדינה דמוקרטית מתוקנת. והלוואי ואטעה בזה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.