אקטואליה

הדף היומי (242). בין מרחק לקרבה.

גל של געגועים שטף אותי הבוקר, בעודי מטייל עם ענת של אילנה והילדים בנווה צדק. הגענו העירה בשתיים עשרה בצהריים. נכנסנו לחצר שגרנו בה, זו הפעם הראשונה מאז הלכה אילנה לעולמה, כדי לפגוש את ענת בתה ולברך אותה ואת השכנות, רבקה ואלקה, בברכת חג שמח.

     נוכחות ההיעדר של אילנה ניבטת מכול פינה. מפינות העציצים שענת הגדילה והצמיחה אחרי מותה, מקערת אבני הסגולה בחדרה. הצער על לכתה טיפס לי לגרון, עד שיצאנו לאכול גלידה במרכז סוזן דלל, בגלידריה שהילדים כה אהבו בקטנותם.

     ליקקנו גלידה והלכנו ברגל דרך סוזן דלל, מול סוזנה, לרחוב שבזי, ואז חזרה למכונית שהחניתי ברחוב היכל התלמוד. הרחובות המו אדם, חלק מבתי הקפה היו פתוחים. נעצרתי לומר שלום לכמה שכנים ושכנות, ולאלוף בן, שפגשתי פתאום ברחוב, ונעמדנו לדבר כמה דקות, ואז נסענו משם לרמת גן, למסור ספרים למפתחי אתר האינטרנט שלי, ולרמת השרון.

     אחר הצהריים עוד הספקתי לקפוץ שוב לתל אביב, כדי להשאיר חבילת ספרים לחברים בגן העיר, ולשתות קפה מהיר עם משה ואלעד ברמת אביב.

     ואז הכתה בי ההכרה.

     עוד מלפני שנת הקורונה הסתגרתי בתובל. אבל שלוש נסיעות בשבוע לתל אביב, כדי ללמד בה כתיבה, שמרו לי על סוג של איזון. מאז פרוץ המגפה וההכרח לשמור על ריחוק חברתי, הלכתי והתבודדתי, הלכתי והתכנסתי בתוך עצמי ובתוך ביתי. למעשה, אפילו בתוך חדר העבודה שלי. היציאות שלי מתובל ומן הבית מתמצות בנסיעה לרמי לוי, לסופר-פארם או לרופא בכרמיאל, או לקניות בכפר. הזיקות הבינאישיות שלי הצטמצמו למינימום. החלפת שלום עם השכנים, וניהול דיאלוגים פנימיים עם חבר וחברה בישוב. הם אפילו לא יודעים שאנחנו מדברים.

     לרגע השתעשעתי היום, עם משה ואלעד, במחשבה לאן היינו יכולים לחזור. לתל אביב אין סיכוי. יכולנו לעבור לרמת גן. שמי בכלל רוצה לגור בה.

     אבל עצם המחשבה על כך הקשתה עלי. הגעגועים לעיר, השלווה בכפר. ובעיקר ההבנה, שהשתבללתי, התנתקתי מחברת בני אדם, שהמקום היחיד שאני חי בו הוא חדר העבודה שלי, בין הספרים שאני קורא וכותב, לבין הזום. אפילו לעבוד בחצר הפסקתי מתישהו. עלי ממש להשתדל לשוב לזה כעת.

     בתשע וארבעים נפרדנו מבני המשפחה ויצאנו לדרך. הנסיעה ארכה שעתיים. לקראת חצות נכנסנו הביתה. הילדים עלו מיד למעלה, כדי לישון, ואני נכנסתי רגע לחדר העבודה שלי, כדי להניח בו את ארבעת הספרים שלקחתי אתי, למקרה ויהיה לי זמן לקרוא, ואפילו לא הצצתי בהם. 

     נעמדתי בפתחו של החדר, הבטתי בו וחייכתי. הוצפתי בהכרת תודה, ובטוב. כן, זה המקום שלי, אמרתי לעצמי בו-ברגע. וזה מה שאני זקוק לו כעת. השקט הזה המיטיב, ההתכנסות בין ספרים וקלסרים, מכונת הכתיבה והמחשב, וכל הדברים שברצוני עוד לכתוב, לפתח ולערוך.

     מחר אתחיל בסידור החדר שלי מחדש. בארגון הארכיון, במיון הספרים. יש כאן גודש רב, שמפריע לי להתמקד. גושי אנרגיה שעלי לשחרר כאן, כדי שתהיה פה זרימה חדשה. בערב החג קניתי באיקאה בקריות ארגזי ארכיון שחסרו לי, ודניאל עזר לי להכינם. הם עומדים כעת, זה על זה, במסדרון. תכף הם ישבו בתוך הספרייה שלי, וכל הקלסרים והדפים שהתפזרו כאן, מפרויקטים שונים, במהלך מעבר הבתים ובשנים שחלפו מאז, ימצאו את מקומם.

     נווה צדק הייתה ותישאר המקום הכי אהוב עלי בארץ. אבל הבית שלי הוא כאן. בתובל.

     חג שמח, חג של  טוב.

     נ.ב.

     ומי מחבריי.ותיי שנוסע.ת צפונה, מוזמנ.ת לבקר, כמובן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.