אקטואליה

הדף היומי (265). הארון והזהויות הסותרות.

     זהות היא עניין מורכב. היא מתפתחת בנו משחר לידתנו. כול אחד מאתנו נולד פתוח לגמרי לעולם. כתוצאה מתהליך החינוך וההֵחברות, סוציאליזציה, אנו לומדים מה ראוי לחשוב ומה לא, מה ראוי לומר ומה לא, מה ראוי לעשות ומה לא, ומדחיקים את אופני החשיבה, האמירה והמעשה הלא-ראויים בעיני סביבתנו.

     כך אנו יוצרים את מה שאנו קוראים לו 'האני' שלנו, ואת שק הצל שאנו סוחבים על גבנו. בשק הזה דחוקים כל דחפי ההישרדות שלנו, התוקפנות, האלימות, ועמם גם לעתים כישורים טובים, כמו יצירתיות, שנדחקו לשם רק משום שהורינו או מחנכינו לימדו אותנו שיצירתיות מצביעה על בלבול, חולשה או טירוף.

     זהות היא דבר מתפתח, תמיד, על ציר הזמן. בכול רגע בחיינו אנו מספרים לעצמנו סיפור, את הסיפור האישי שלנו על עצמנו, ועמו אנו טווים את הזהות שלנו. ולבסוף, זהות היא גם מרחב פנימי, שעשוי להכיל מורכבות, ניגודים ואפילו יחסי עימות בין חלקי אישיות וזהות שונים.

     שני המרכיבים הכי מהותיים בזהותי כאדם הם ההומוסקסואליות והיהדות. גדלתי בבית מסורתי-דתי, שההומוסקסואליות נתפסה בו כהפרה של ההלכה, של מבנה המשפחה המסורתי ושל המצוות. לכן, היה עלי לעבור תקופה ממושכת של מאבק פנימי וחיצוני, עד שהצלחתי להרכיב לעצמי זהות, מורכבת ומסותרת כפי שהיא, אך כזו שיכולה להכיל את הסתירות והמורכבות שבי. הציר המרכזי של חיי הוא גם הציר המרכזי של יצירתי. כול יצירתי סובבת מסביב ליחסים בין ההומוסקסואליות לבין היהדות בחיי, בזהותי ובאישיותי.

     זהות מתגבשת בתהליך ממושך של למידה, סינון, בחירה ועיצוב מחדש. היא פרי ניסיון חיים ועבודה פנימית ממושכת. והיכולת להתפייס עם רכיבי זהותך השונים היא לא נחלתו של אדם צעיר, אלא של אדם מבוגר, שהחיים כבר טלטלו אותו וחבטו בו ולימדו אותו דבר או שניים על מהותם.

     החיים בישראל מעמיסים עומס ייחודי על תהליך התייחדותו של אדם. היהפכותו לאחד מסוים. אנחנו מתגייסים לצבא בסוף השמינית, בגיל שמונה-עשרה. זהו גיל צעיר מאוד, שעד אליו ספגנו את כול מה שלימדו וחינכו אותנו אליו הורינו ומורינו. ועיקרו הוא, שהעם היהודי הוא עם נרדף, קורבן תמיד של אנטישמיות; שישראל היא מולדתו היחידה של העם היהודי; שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית; ושמוטל עלינו להגן עליה תמיד.

     אם החינוך שלנו עולה יפה, אנו מתגייסים לצבא עם האמיתות האלה חקוקות בליבנו. הן מכתיבות ציות ונאמנות. או-אז בא תור המפקדים שלנו, המחדירים בנו מורשת קרב ומחנכים אותנו לתעוזה, תושייה, תחכום, אהבת הארץ וערבות הדדית.

     אבל גיל הנעורים, גיל הגיוס, הוא גם הגיל שבו נקבעים מרכיבי זהות אחרים שלנו, ובהם הזהות הפוליטית, הזהות הדתית והזהות המינית. על פי רוב, כאשר אדם מגיע לגיל שמונה עשרה הוא כבר יודע מיהו. מהן השקפותיו, מה מידת אמונתו ומה טיב אהבתו. הידיעה הזאת, בייחוד אם היא מלווה בהיכרות עם קהילה כלשהיא, כמו, למשל, הקהילה הלהטב"קית ופעילות בה, אף היא חוקקת בו את ערכיה: קבלת האחר והשונה, כבוד לאדם באשר הוא אדם, שאיפה לשוויון לבני.ות הקהילה בכול מקום בעולם וגם טשטוש הגבולות של הדברים שגדל עליהם – לאומיות, נאמנות וציות.

     הסטיכיה הפנימית שמחוללת ההתנגשות הזאת היא אדירה. היא יכולה לפרק אישיות, או לגבש אותה כאישיות חזקה. והיא עלולה להעמיד את היחיד שוב ושוב בפני ברירות מוסריות, ערכיות, אידיאולוגיות ורגשיות-נפשיות. למי עליו לגלות נאמנות? למדינתו או לקהילתו, ללאומיותו או לזהותו האישית, למחויבות שלו להגנה על המדינה, או לצו המצפוני שמכתיב לו מוסרו.

     ישנם מלש"בים.יות, המודעים מראש לאפשרות, שייקלעו לסתירה ערכית עמוקה במהלך שירותם.ן הצבאי, ולכן הם מסרבים.ות שירות או משתמטים.ות ממנו. ישנם אחרים ואחרות, המתגייסים לצבא בנפש חפצה, ומגלים את הסתירות הללו במהלך שירותם הצבאי. או-אז עומדות בפניהם כמה אפשרויות: להיוועץ בגורמי מקצוע מתחום בריאות הנפש, לבקש שחרור מוקדם משירות או העברה מיחידה אחת לאחרת, או לנקוט עמדה מצפונית, בעיני עצמם, ולעשות מעשה. לעתים זה נעשה בהכרה מלאה, לעתים בהחלטה של רגע. אבל כאשר אתה חלק ממערכת גדולה כמו הצבא, זה תמיד מלווה במחיר.

     כשלעצמי, אני מאז ומתמיד השתדלתי לרחוק ממסגרות. שירתתי שירות צבאי מלא, עבדתי בעיתון ובתיאטרון, למדתי באקדמיה ולימדתי במוסדות להשכלה גבוהה. אבל בבגרותי רחקתי יותר ויותר מכול מסגרת, המחייבת אותי לכתוב או לפעול בניגוד לצו לבי. לא רציתי להיות חלק משום מסגרת נוקשה, משום קוד ערכים מחייב, לבד מערכיי שלי. אך גם לאורח החיים הזה יש מחיר. הוא מחייב בחירה ערכית מתמדת, עיצוב סדרי עדיפויות, חלוקת זמן וקשב וסדר יום נוקשים. הוא גם מותיר אותך ללא מערך החיזוקים והסנקציות, שכול מערכת או ארגון גדולים מיוסדים עליה. אבל זה מותיר אותך כאדם חופשית, יחסית.

     לאנשים צעירים, בגילאי גיוס או שירות צבאי, אין עדיין את הפריבילגיה הזאת. מרגע שהם מתגייסים לצבא, הם נתונים תחת מסגרת נוקשה, ולעתים גם נקמנית. במסגרת זו פועלים פסיכולוגים, שתפקידם למיין את החיילים והחיילות על פי איכויותיהם הרגשיות והנפשיות, לתפקידים השונים, לתמוך בהם ברגעי משבר וחלילה גם להורות על שחרורם משירות במקרה של חוסר-התאמה או של שבר-פנימי.

     אם המערך הפיקודי והמערך הפסיכולוגי נכשלים באחד מן השלבים האלה, החייל, הפרט הבודד, נותר בסטיכיה הפנימית הזאת, של רכיבי זהותו השונים, לבדו. וזה עלול, במקרים קיצוניים, להוביל אותו להחלטות חצי מודעות, נחפזות או שגויות, לאסונו.

     הדברים הללו אמורים להיות ברורים לכול מפקד ופסיכולוג צבאי. הם אמורים להיות ברורים גם למערכת השיפוט הצבאי והאזרחי.  לעתים, מה שיהיה מתואר על ידי שלטונות הצבא כפגיעה בביטחון המדינה (עם הסיוג שאין מדובר בבגידה או במסירת סודות לאויב), עשוי להתברר כהיפוכו הגמור – כצעיר חושב והומניסט, שבחר בחירה ערכית נכונה על פי ערכיו כאדם, אך כזו המנוגדת לערכי הצבא או לשיטות הפעולה הנהוגות בו.

     כל הדברים לעיל מבוססים על סיפור חיי, על דמיוני ועל המיית לבי בלבד. וכל הנוטה לפרש זאת אחרת עושה זאת על אחריותו ועל מצפונו.

     את הפוסט הזה הגשתי מרצוני לאישור הצנזורה הצבאית, והוא אושר במלואו.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. גם אני התמודדתי במשך חלק גדול מחיי עם סתירה פנימית בין אמונה דתית לערכי מוסר הומני וליברלי. במקרה שלי לא נלוותה לזה זהות מגדרית בעייתית, ועדיין זה היה תהליך מורכב ולא קל. תודה על המאמר, שמאוד הזדהיתי אתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.