תהליך היצירה

הדף היומי (273). אכזבה של אבא, אכזבה של בן.

     פָאסוֹן הוא חלק מן הפרסונה הציבורית של אדם, מסכה שהוא שם על עצמו כדי להתנהל בעולם כמותג. סופרים ואמנים מוכרים צריכים לשמור על פאסון. אבל אני מעולם לא עשיתי זאת, וגם איני מסוגל לכך. מאז נעוריי, לכול מקום אני מביא את עצמי כמו שאני. רוצים, יקבלו, לא רוצים, שישקו בתחת. לא אחרוג ממנהגי גם היום.

     התרגשתי מאד לקראת מפגש הסופר, שהיה אמור להיערך אתי הערב ברמת השרון. זו העיר שנולדתי וגדלתי בה. בה התחלתי לכתוב ולפרסם, בה חוויתי את כאב הדחייה כאמן צעיר מחברת הנעורים, בה התגבשתי כאדם. בעבורי, לשוב לרמת השרון כסופר מוכר, זו התרגשות גדולה. בייחוד שלוותה בשילוט חוצות ברחבי 'המושבה.'

     תכננתי להקדים להגיע לעיר. קבעתי עם קטי, במאית הקולנוע שמלווה אותי מזה שנה בסרט תיעודי על חיי ויצירתי, להיפגש בבית העלמין הישן ברחוב הנצח, שם קבורה סבתי המנוחה. ליד קברה התחלתי לכתוב. ליד קברה גם ציוויתי שאקבר. רציתי להראות לה את המקום, לספר לה על תחילת הכתיבה שם, בגיל ארבע עשרה, ואז, עם האנרגיה המסוימת הזאת, להגיע למפגש הסופר בבית 'יד לבנים.'

     אבל הבוקר התקשרה האחראית להודיעני, שלאירוע נרכשו רק שמונה כרטיסים. אולי בשל התפרצות הקורונה, שלא פסחה גם על שכבת גיל מסוימת ברמת השרון, אולי בשל חוסר עניין, או כול סיבה אחרת. מכיוון שידעתי מה עלות המפגש בעבור העירייה, אמרתי לה, שמוטב שיבטלו אותו, ונקיים אותו בזמן אחר.

     היה לי קשה מאד. ההרצאה כבר הייתה כתובה ומוכנה בתיק, החולצה מגוהצת, אבא נשאר כאן עוד יום במיוחד כדי לשמור על הבנים. אז שתיתי שני שלוקים של ברנדי, אכלנו יחד צהרים והלכתי לישון שנת צהרים מוקדמת. אחר הצהריים, אמרתי לאבא שלי, אעבוד בגינה. אנצל את הזמן שהתפנה לי לשתילת ירקות.

     אבל אז מיכאל הזכיר לי, שאחר הצהרים יש לו שיעור נגינה בקונסרבטוריון. הוא התאמן בזמן שנחתי, ואז ירדנו לכרמיאל. להפתעתנו, כשהגענו לקונסרבטוריון, המורה לכינור ביקשה לפגוש אותנו לא בחדר הלימוד, אלא באולם. שם התיישבה על כיסא למולנו, הסבירה למיכאל שהוא לא מתקדם בקצב הרצוי מבחינתה, ולמעשה הודיעה לו על החלטתה להפסיק את שיעורי הנגינה שלו.

     הילד התכווץ בכיסאו, מאחורי מסכת הקורונה. בעדינות הסרתי אותה מעל פניו, ושאלתי אותו איך הוא מרגיש. הוא נשבר, ואני הרמתי אותו בזרועותיי, הושבתי אותו בחיקי וחיבקתי אותו אל ליבי. דיברנו קצת, המורה ניסתה לעדן את דבריה, אבל ביקשתי ממנה לחדול. אמרתי לה, שנדמה לי שעלינו לצאת משם.

     נכנסנו למכונית, שבה חיכה לנו דניאל.

     "מיכאל, בא לך גלידה?" שאלתי. הוא הנהן.

     נסענו לאכול גלידה. בדרך דיברנו. "מיכאל," ביקשתי ממנו, "תחשוב עכשיו על הדברים שאתה טוב בהם. במה אתה טוב?"

     "בכדורגל ובפורטנייט."

     "ואתה משקיע בהם הרבה מאוד שעות. וזו הבחירה שלך. אתה בגיל, שבו מותר לך להתנסות בכול מיני תחומים, ולבחור מתוכם במה אתה רוצה להשקיע ובמה פחות. בכינור השקעת פחות, ולכן התקדמת בו פחות. בכדורגל ובפורטנייט אתה משקיע הרבה יותר, וגם מצליח בהם."

     הילד הסביר ששעות השיעור בכינור לא נוחות לו, מבחינת עומס המטלות השבועי, שהזעת היתר שהוא סובל ממנה מקשה עליו להתאמן, וכו'. אמרתי לו, שאני מאוד אוהב ומעריך אותו, שהוא לא אשם בדבר, ושלא ייקח את זה על עצמו. שמותר לו להחליט להמשיך ללמוד כינור אצל מורה אחר.ת, בקונסרבטוריון משגב או באופן פרטי, בכלי אחר, או לוותר כליל על שיעורי נגינה. שמותר לו גם להתנסות בתחומים אחרים.

     הוא אמר שהוא רוצה שיעורי מחשב. הבטחתי שאבדוק זאת. ואז סיפרתי לו, כמה אני התאכזבתי היום, מביטול המפגש שלי ברמת השרון. "החיים הם עם עליות ומורדות," אמרתי לו, "לפעמים אנחנו שמחים ולפעמים עצובים, לפעמים מצליחים ולפעמים מתאכזבים. מה שחשוב הוא דבר אחד. שתדע שאתה אדם טוב, ילד נהדר ומוכשר, ושאני תמיד אהיה לצידך ואוהב אותך ומעריך אותך מאד."

     ואחרי כן סיפרתי לו עוד משהו. שכאשר אני פותח סדנת כתיבה, לעולם אינני שופט או מבקר את תלמידיי, שאני מבקש מהם לא להשוות בינם לבין חבריהם וחברותיהם בסדנה, ומסביר להם שלכול אדם יש קצב משלו, סגנון משלו וגם קשיים והישגים משלו. שכול אחד ואחת יכולים לכתוב אצלי בקצב שלהם ובדרכם.ן. ולכן, אנשים רבים כותבים אתי ספרים.

     "אתה מבין, מיכאל, הקונסרבטוריון כנראה מאוד תכליתי והישגי. הוא רוצה לפתח גאונים, ומכיוון שלמורה יש כמות שעות מוגבלת, היא חייבת למיין מדי סוף שנה את התלמידים, כדי לפנות שעות לתלמידים המתקדמים, ולתלמידים חדשים. אני לא חושב שזו דרך נכונה ללמד בה יצירה ואמנות. אני עושה זאת אחרת. מאפשר לכול אדם שרוצה להתנסות אצלי בכתיבה, ללמוד אצלי כמה זמן שרק ירצה. זה עניין של תפיסה. אבל זה לא מחייב אותך, ובשום פנים ואופן שלא תיקח את זה על עצמך."

     ואחרי כן עשינו אמבטיה, וכעת אעלה לקרוא להם סיפור לפני השינה.

     את הפוסט הזה כתבתי באישורו של מיכאל. הוא ביקש, שאם תהיינה תגובות לא נעימות אמחק אותן. הבטחתי לו זאת. האמת, התלבטתי אם לחלוק את הדברים האלה אתכםן. החלטתי לעשות כן, הן כדי להפיג את האכזבה שלי ושל בני, והן כדי להפוך אותן לזהב. איזה זהב, אתםן שואלים?

     זהב ההכרה בזה, שכול אדם זכאי ללמוד נגינה, כול אדם זכאי ללמוד יצירה, כול אדם זכאי לביטוי עצמי, ותפקידו של ההורה, של מערכת החינוך וגם של מערכת החינוך המשלימה, כמו הקונסרבטוריון, היא לאפשר לילד שרוצה לנגן או לבטא את עצמו ביצירה, לעשות זאת, בקצב שלו, בדרכו, ולקבל ולהכיל אותו עם המון אהבה, ונשימה ארוכה. לצערי, זה לא היה המקרה כאן. הן דניאל והן מיכאל נפלטו בחודש האחרון מלימודי הנגינה שלהם. אני אעשה את המיטב כדי להבטיח, שזה לא יפגע בהם, אלא יצמיח אותם. שזה יהווה להם כר של צמיחה, במקום בור של כאב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.