ביום רביעי הקרוב ימלאו לי 60. הבוקר הציעה לי שכנתי סמדר, לעשות מסיבת רחוב מול הבית. "חגגתי מספיק," אמרתי לה, "בגיל 45 עשיתי אירוע גדול עם כול חבריי וחברותיי מעולם הספרות והתאטרון. יום ההולדת הזה בשבילי הוא לא יארצייט."
ברגע שאמרתי את המילה הזאת הבנו כולנו מה אמרתי, ופרצנו בצחוק. ואז אמרתי לסמדר, שהרעיון הזה, של מסיבת רחוב, הוא לא רע. בתנאי אחד. שאני אארגן אותו. אם בכלל.
וכעת אני מהרהר בכך. ועוד לא החלטתי סופית. אז בלי הפתעות. הילדים מכינים לי ברכות. זה לגמרי מספק אותי. ואם אחליט לחגוג, אודיע.
בהיותי בן 60, אני נכנס לאוכלוסיית הסיכון של משרד הבריאות. למעשה אני שם כבר מזמן. אבל כעת, עם מגפת הקורונה, אני גם מסומן. כי אמנם אני לא בן 65, אבל עם עישון ממושך, מחלת כלי דם וסכרת, עלי להיזהר. לכן, הבנתי שהריחוק החברתי שגזרתי על עצמי עוד לפני שהחלו כאן תקנות החירום, יהיה מוכרח להישמר. וקודם כול, בכול הנוגע להוראה ולמפגש עם חברים. לא תהיה לי ברירה, אלא להמשיך להישאר בבית, ובגבולות תובל, במשך זמן רב. הגיחות היחידות שלי תהיינה כנראה לקניות או רופא בכרמיאל.
לכן פיניתי לי זמן הבוקר כדי לסדר את חדר העבודה והארכיון שלי. אם כבר נגזר עלי להישאר כאן, מוטב שפינת העבודה שלי תהיה נעימה ומזמינה ככול האפשר. וגם מסודרת. שאדע איפה כול ספר וכול מחברת נמצאים.
הספקתי הרבה. עוד יש לי עבודה למחר. אבל רוב החדר כבר נקי ומסודר לתפארת. יש לי המון ספרים שצברתי לקריאה, המון, וכעת אני גם רואה אותם מול העיניים, ויכול בכול רגע נתון למשוך אחד בידיי ולקראו. זה לא מובן מאליו בבית עמוס בניירת ובספרים.
בו-בזמן, מצאתי את עצמי החל משעות הצהריים המוקדמות מנהל תכתובת ציוצים ענפה ותוססת עם תומכיו של בנימין נתניהו, אחרי שגדי טאוב שיתף את הפוסט שלי מאתמול וביקר אותי עליו קשות. אני מכיר את גדי שנים. לא היכרות קרובה, אבל היכרות חביבה. לא עקבתי אחר כול שלבי המהפך שחל בדעותיו, אבל אני תמיד שמח לדיאלוג עם אנשים כמוהו, גם אם דעותיהם הפוכות לשלי. לעומת זאת, לא היה לי מושג עד כמה מר ואלים הוא השיח עם 'הביביסטים'. עוצמתו הפתיעה והדהימה אותי.
לצערי, הדבר שהכי ניכר לעין בתגובותיהם כלפי הדברים שכתבתי, הוא ההיפוך המוחלט של מושגים, שעולמם בנוי עליו. כול מי שאינו מקדש את ביבי הוא אנרכיסט. דמוקרטיה היא הצבעת הרוב היהודי בארץ בלבד. הקריאה שלי להגן על הדמוקרטיה במאסרו של נתניהו בגין המרדה היא המרדה ופגיעה בדמוקרטיה. הכול הפוך על הפוך.
לבד מהיפוך המושגים שרוב תגובותיהם מיוסד עליו, היה בהן עוד דבר. הדהוד של תיאוריית הקונספירציה, שיצרו שוכני הבית בבלפור ושווקו והטמיעו בהצלחה, באמצעות שליחיהם, בקרב ציבור תומכיהם. על פי תיאוריות קונספירציה אלה המדינה נשלטת בידי 'חונטה משפטית' שעשתה יד אחת עם התקשורת כדי לחפש את נתניהו ולהפילו בגין האשמות שאינן קבילות בשום מדינה אחרת, או חסרות תקדים משפטי, כמו שוחד באמצעות כיסוי תקשורתי. בית המשפט העליון נשלט בידי השמאל הקיצוני ו/או משמש ככלי בידיו כדי לטפול על המנהיג הגדול ביותר בתולדות העם היהודי ו/או בעת החדשה האשמות שווא, במטרה להפילו.
בתוך כך, ניסיונות החקיקה בכנסת נגד הענקת המנדט לנתניהו, החשוד בשלושה סעיפי אישום חמורים, הם פוטש, חתירה נגד יסודות החוק והדמוקרטיה, וניסיון לחתור ולמוטט את יסודות המדינה היהודית.
כאשר אני מסכם לעצמי את הדברים האלה, אני מבין, שתמונת הראי שלהם היא התפיסה שלי ושל רבים מחבריי. שנתניהו מסוכן לישראל, שהוא מסית ומפלג את החברה הישראלית, חותר במכוון תחת רשויות האכיפה, החוק והמשפט כדי להימלט מדין, שמרגע שנאחז בכסאו אחרי הגשת כתב האישום נגדו הוא הפעיל מנגנון השמדה עצמי, הסוחף אתו את ישראל, שהוא אינו כשיר לתפקידו, גם בשל הסביבה המקיפה אותו, שהוא איש רע ורב נכלים, הממוסס את הגוש הפוליטי העומד מולו במשא ומתן קואליציוני לממשלת אחדות-חירום, כביכול, בעוד שלמעשה הוא מושך זמן כדי לשמוט את הקרקע מתחת למתנגדיו, ולהרוויח עוד זמן בכסאו כראש ממשלת מעבר, שלא נבחר כבר שלוש מערכות בחירות.
ההקצנה הזאת, משני הצדדים, היא קשה, נוראה. ואני כותב זאת גם על עצמי. לא קל לי לכתוב את הדברים הקשים שאני כותב לאחרונה נגד נתניהו. גם עושה לי רע להיכנס לדו-קרב ציוצים עם אנשים גסי-רוח כול כך, המאחלים לי דברים שלא מעלמא הדין. הערב, חשבתי לסגור את חשבון הטוויטר שלי, על אלפי עוקביו ועוקבותיו, אולי גם את חשבון הפייסבוק. בשביל מה אני צריך את כול זה, אמרתי לעצמי. הרי הכי טוב לי בדלת אמותיי, בחדר העבודה שלי, עם ספריי וכתביי, בבית שלי עם ילדיי, ובגינת הירק, שגם היום ניכשתי וזרעתי בה ירקות.
ואז נזכרתי בפרק ג' ביחזקאל. הוא מתחיל בעדותו, לפיה בלע את מגילת דברי ה' חיים, וה' שולחו להוכיח את עמו: וַיֹּאמֶר אֵלַי–בֶּן-אָדָם, אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל: אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת." אבל בסיומו של הפרק ה' נואש מעמו, בשל היותו עם ממרה פה, 'בית מרי', ואומר לו: "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. כה וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים, וַאֲסָרוּךָ, בָּהֶם; וְלֹא תֵצֵא, בְּתוֹכָם. כו וּלְשׁוֹנְךָ, אַדְבִּיק אֶל-חִכֶּךָ, וְנֶאֱלַמְתָּ, וְלֹא-תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ: כִּי בֵּית מְרִי, הֵמָּה. כז וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ, אֶפְתַּח אֶת-פִּיךָ, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה; הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה."
ובין שני קצוות אלה, ההכרח לומר את דברי המגילה, לבין הציווי להיסגר בתוך ביתי, אני נע הלילה. ועד שאדע מה לפעול ביניהם, נשכבתי על הארץ, עשיתי מדיטציה, ולראשונה בחיי גם עברתי רגע של פירוק, dismantaling, והתחברות מחדש, כול חלקיק וחלקיק עטוף באור, ואחרי כן גם הזרמתי דרכי אור כחול, ואור צהוב, ועטפתי את עצמי באור כחול. זה היה נהדר.
ואז, דווקא מתוך השקט המרפא הזה, פתאום היה לי אסטרל פרוז'קשן היישר אל תוך מעון ראש הממשלה. וראיתי ושמעתי את אשתו ואת בנו צועקים עליו, עולבים בו ומביישים אותו. וזה עשה לי כול כך רע, לשמוע איך הם מדברים אליו שם, בבית, שפשוט ברחתי משם כול עוד נפשי בי בחזרה אל גופי.
אני ממש לא רוצה לבקר שם שוב.
ואני צריך להזכיר לעצמי שאני הנהג במסעות האסטרליים שלי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
