אקטואליהדעותהומוסקסואליותהורותהקהילה הלהט"ביתמשרד החינוך

הדף היומי (69). מכנסיים קצרים.

כול ימות חיי, מלבד תקופת שירותי בשירות סדיר, חיכיתי בקוצר רוח לקיץ. ברגע שמזג האוויר אפשר זאת החלפתי את המכנסיים הארוכים בקצרים, את הנעליים בסנדלים תנ"כיות ואת החולצות בחולצות קצרות או בגופיות. כך נהגתי למן ילדותי ועד עצם היום הזה.

כאשר הקיץ הארצישראלי מתחיל, ואני מלמד בו, אם במסגרת "אסכולות" של האוניבסיטה הפתוחה ואם במסגרות פרטיות, אני בא ללמד במכנסיים קצרים, סנדלים וכתונת קצרת שרוולים, מגוהצת. במשך כול שנות עבודתי, ב'על המשמר,' 'חדשות,' התיאטרון הקאמרי והאוניברסיטה, איש מעולם לא העז להעיר לי על סגנון הלבוש שלי.

הייתה רק פעם אחת, שתלמידה דתייה ניגשה להתלונן בפני מנהלת "בית איילה" של האונ' הפתוחה בתל אביב, שלימדתי בו במשך שמונה עשרה שנים. המנהלת קראה לי וגמגמה בפניי משהו על כך. השבתי לה בצורה נחרצת. בקיץ חם לי, ואני מתלבש במכנסיים קצרים. מי שזה לא מתאים לו, או לה, יכול לעזוב את הקורס.

בדברים האלה נזכרתי השבוע, בעקבות הפרשות האחרונות, בכול הנוגע ללבושן של נערות במערכת החינוך. מכיוון ששמעתי את עדות המורה, שהורתה לתלמידתה להישאר במכנסוני מלמלה בלבד, משום שלא ענתה בלבושה על מה שנראה לה כקוד לבוש ראוי בבית הספר, לא אגרר למתקפה עליה. אומר רק זאת. הילדה נפגעה עד עמקי נשמתה, בבית ספר, שבשנים קודמות התברר, שמורה אסרה בו על תלמידיה ותלמידותיה לדבר ביניהם, אפילו בהפסקות, בשפה הרוסית.

אין זה משנה כלל, אם האימא אמרה למורה שהילדה לובשת משהו מתחת, ולא צפתה את הלעג שבתה תיתקל בו, אם לאו. הישנות מקרים של גזענות ושל מיננות שמרנית בבית הספר הזה זועקת לשמיים, ולו הייתי מבין הורי בית הספר הייתי משבית את הלימודים בו עד להחלפת הצוות החינוכי במקום.

המהומה המתחוללת כאן מדי קיץ, בשנים האחרונות, בנוגע לאורך המכנסיים שלובשות תלמידות, מקוממת מאד. זאת, מפני שהיא מכוונת רק לבנות, מחפיצה אותן, הופכת אותן למושאי תשוקה, ואת הבנים לעדר של חיות מיוחמות, חסרות גבול.

ועל כך יש לי סיפור קטן.

כשהייתי בבית הספר העממי, ברמת השרון, היינו נוהגים, הבנים, ללכת יחד חזרה ברחוב למרחב, בדרכנו מבית ספר 'גולן' הביתה. בימי הקיץ נהגנו לעצור ולנוח ב'גינת אגוז,' מול האנדרטה של חללי ישראל, לפוש על ספסלי העץ שם ולנבל פינו בהשוואת איברים ובהלעגת איש את איברי רעהו. "לאביב יש זין בגודל הברוש הזה" וכך הלאה.

עם סיום המנוחה היינו מחדשים את הליכתנו הביתה. אני השתדלתי מאד ללוות חבר ילדות מסוים לביתו. כשהיינו מגיעים לחצר הבניין שמשפחתו גרה בה, היינו מתעכבים לשוחח. לא פעם שידלתי אותו להתיישב על פתחי האוורור של המקלט בבניין, בגובה מטר בערך, מולי. הוא לא תמיד הבין מדוע אני כול כך משתוקק שיישב למולי, בעודנו מדברים. הסיבה הייתה, שלבשנו מכנסיים קצרים, ורק בשעה שהיה יושב על פתח האוורור של המקלט ופושק את ירכיו, היו אשכיו מבצבצים מבין מכנסיו.

היינו בני אחת עשרה. אולי שתים עשרה. אני לא ידעתי אז מה זה 'הומוסקסואל.' המלה הזאת לא הייתה קיימת בכלל בעולמי או בלקסיקון שלי. ידעתי רק דבר אחד. שאני שואב התרגשות עצומה, ממש גאות פיסית, מזה שאני רואה את האשך של חבר הילדות שלי מבצבץ מבין מפער מכנסיו.

עד היום, כשאני רואה גבר במכנסיים קצרים, ורגליו השזופות והשעירות מבצבצות מהם, זה מרגש  אותי מאד. ואם הוא גם יחף ורגליו חטובות, זה מציף אותי עד כלות. וזה בסדר גמור. עוד לא התנפלתי על אף גבר ברחוב.

ילדים הם בני אדם, ובני אדם הם יצורים ארוטיים. הם מגלים את הארוטיות שלהם בכול שלב התפתחותי, ובתחילת גיל ההתבגרות תופס הגילוי הזה חלק ניכר מעולמם הפנימי ומזמנם. זה טבעי, וזה לא יכול להיות אחרת.

מערכת חינוך או צוות חינוכי המבדיל בין בנים לבנות בגיל העשרה, בכול הנוגע לאורך מכנסיהם, עושה עוול על עוול. הוא מבדיל בין הארוטיות של בנים לבין הארוטיות של בנות, יוצר הירארכיה מיננית לפיה הבנות הן 'פתיניות' והבנים הם 'זיינים', אינו לוקח בחשבון בכלל משיכה חד-מינית בקרב בנים ו/או בנות – ובעיקר משתמש בהקפדה יתרה, עד כדי הגסת הלב, על קוד הלבוש, כדי לנסות למשטר את היצר, במקום לחנך לערכים ולהקנות לבני ובנות הנוער גבולות.

את היצר ואת הארוטיות המלבלבת ומתפרצת בגיל ההתבגרות אי אפשר לעצור או למשטר. אבל אפשר וראוי ורצוי לחנך את בני ובנות הנוער בחינוך מיני פתוח, משוחרר וגלוי לב. לדבר איתם על מהותה של תשוקה, להסביר להם על אברי המין והרבייה ולחנכם לכבוד הדדי, לשמירה על גבולות הגוף איש איש של רעהו ושל רעותה ולהפך, לתת מקום לתשוקה, אבל בד-בבד עם זאת גם להציע ייעוץ לבני ובנות נוער הנזקקים לעצה טובה איך לנהוג בשדה היצרים הנפלא, המרגש ומסחרר הדעת שהם נקלעים אליו בנערותם/ן.

מוטב לדבר עם הנוער על מהות התשוקה, על תשוקה לבן/בת המין השני ותשוקה לבן/בת אותו מין, על אוננות כמנגנון בריא של פירוק התשוקה, על הריון ולידה בגילאים שונים ומשמעותם, על אינטימיות מול צריכה הדדית, על גבולות הגוף, על דרכי עינוג ועל סוגי מחלות המועברים ביחסי מין. לצערי, צוותי חינוך שונים מבועתים מפני האפשרות לדבר על הדברים האלה, ולכן הם בוחרים בניסיון נואל וחסר סיכוי למשטר את התשוקה, במקום לעשות את הדבר הרצוי והנכון עמה – לסלול לה נתיבים נכונים של פורקן, ובעיקר להסיר את מעטה הצביעות החברתית מעליה. כי כולנו זקוקים וזקוקות לאהבה, נפשית ורוחנית וגופנית גם יחד, כי מעשה האהבה הוא אחת המתנות הגדולות ביותר שניתנו לאדם, וראוי ורצוי להרבות בו ככול האפשר. אבל בזהירות, בחכמה ומתוך הקפדה על גבולות הזולת.

התלבשו איך שבא לכם/ן, חישקו איך שבא לכם/ן, בקיץ חם פה, בנעורים חם כפליים. ואל תתנו לאף אחד/ת למשטר לכם/ן את הגוף ואת התשוקה.

נ.ב.
אשמח אם תשתפו את זה, בעיקר לבני ובנות נוער ומחנכיהם/ותיהם. תודה.
מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.