אקטואליהבידוד במשבר הקורונהבידוד מרצון במשבר הקורונהדעותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותחדהוריפוליטיקה

הדף היומי (7)

הבוקר הייתה הפעם הראשונה בבידוד הזה שפרצתי בבכי. זה לא קורה לי הרבה. זה קרה, דווקא אחרי שדניאל יזם פעילות מבורכת. הוא נטל לידיו את היומן שקניתי להם, פתח אותו בכוחות עצמו בתאריך 12.4.20, תאריך יום ההולדת שלהם, ואמר לי, שברצונו לתכנן, שעה אחרי שעה, איך ייראה היום הזה. זאת, אחרי שהבהרתי להם אמש, שייתכן שלא נוכל לחגוג עם משפחה וחברים.

הוא תכנן, ואני אייתתי לו מה שביקש לכתוב. ושמחתי בזה, מפני שזו דרך נפלאה ללמידת כתיבה וקריאה. אבל אז, כאשר ביקשתי ממנו לקחת את האנטיביוטיקה שעליו לקחת, הוא סירב. וכשהבהרתי לו, שיש לו סטרפטוקוקוס, שזה חיידק מסוכן, ושאם לא ייקח את האנטיביוטיקה איאלץ עוד היום לרדת איתו לכרמיאל כדי לקבל זריקה – הוא צרח עלי, שאם אני אנסה זאת הוא יברח ויתחבא.

עזבתי אותו לנפשו. כשהייתי בחדרי, התקשרתי לשתי דמויות שהוא קשור אליהן. המורה שלו לאמנות, והאחראית על הצהרון בתובל. הסברתי להן מה קורה, נתתי לכול אחת מהן את מספר הטלפון שלו, וביקשתי שישוחחו איתו.

בינתיים הלכתי לעבוד קצת. הצלחתי לעבור על עשרה עמודים מכתב יד, שעלי לכתוב עליו חוות דעת בתשלום, עד ששבתי לסלון לבדוק מה קורה. מיכאל ישב מול שידור חי באתר של קרן קרב, עושה בצק צבעוני שצבע עם כורכום ופפריקה. דניאל לא היה בשום מקום. לא בקומה העליונה, גם לא התחתונה. הפעם הוא גם הגדיל עשות. סידר את הכרים בכורסת הרביצה שלו, עם שמיכה עליהם, שזה ייראה כאילו הוא מתחתיה, אך כשהרמתי אותה גיליתי את התרמית. ניסיתי לחייג אליו פעמיים למכשיר שלו, אבל הוא ניתק את השיחה.

ואז נלחצתי באמת. צעקתי "דניאל, דניאל!" ומשלא ענה נעלתי נעליים והודעתי למיכאל שאני יוצא לחפש את אחיו, שברח מן הבית.

"לא ברחתי," שמעתי קול קורא ממקום כלשהו ברחבי הבית.

התחלתי מחפש אחריו. קורא לו. אבל הוא לא יצא ממקום מחבואו. ואז התפוצצתי. פרצתי בזעקות "איפה הילד שלי!?", מבהלה, מדאגה, מלחץ.

ואז הוא השתחל מאחורי כורסת הרביצה שלו, שם התחבא מפניי, וכשהבין שגרם לי לבכות, החל לבכות בעצמו.

"דניאל, אני לא כועס עליך," אמרתי תוך כדי בכי, והוא התקרב אלי, והתחבקנו. ואני המשכתי לבכות על כתפו.

כנראה שהייתי צריך לפרוק את המתח הזה, והוא התפרץ. גם כעת הם רצים ורבים זה עם זה. כרגע מיכאל בוכה. אבל אני לא יוצא החוצה מן החדר, כדי לאפשר להם להתגבר על זה בעצמם.

על כול פנים, אז ביקשתי ממנו שוב שייקח את התרופה, והוא התרצה ועשה זאת. ואז גם התקשרו אליו המורה ואחראית הצהרון, ושוחחו אתו, ומן השיחות הוא יצא מחויך ומאושר ומשתף פעולה. אז ניקינו יחד ארון, ואחרי כן עשינו עוד כול מיני דברים, ואל תשאלו אותי מה, כי האינטנסיביות הרגשית שבה הבית הזה מתנהל כרגע לא מאפשרת לי לזכור דבר.

בחוץ גר ואפור וגשום. בפנים חם ולוהט, תרתי משמע. אל תדאגו לי ולנו. אין צורך להתקשר כדי לחזק את רוחי. אני חזק. גם כשאני נשבר, ואולי דווקא אז.

היום גם קרו שני דברים יפים. האחד, החבר'ה כאן התארגנו על משלוח קבוצתי של חומוס, פלאפל וכדומה מ"מאכלים הנסיכים" בכפר למטה, וזה היה כיף. האחר, חמישה מבני ובנות תובל הצעירים שבו ממסעותיהם ברחבי תבל, ונכנסו לבידוד. זה מאד משמח, למרות הנסיבות בעטיין שבו הנה, כי זה מראה שהם מתייחסים למקום הזה כאל בית. וכך, אני מקווה, יהיה גם עם בניי בעתיד.

זהו. זה פוסט בלי קו סיום, כי אין כזה כרגע. רק התמודדות יומיומית עם המורכבות שהמצב הזה מייצר. הגם שהבידוד הכרחי, כדי לשמור עלינו, העובדה שלא כולנו נבדקים מסוכנת יותר. כך אנו עלולים להידבק משפחות שלמות בבידוד שנכפה עלינו. אך גם החלופה לא נהדרת – בידוד החולים במתקן כליאה הקרוי 'מלונית', ומנוהל בידי הצבא.

המציאות כאן מבהילה. מדכאת. אם 'כחול לבן' לא יטלו את השלטון לידיהם בכוח הרוב, איש לא יתנדב להעניקו להם. ואם בג"צ לא יתערב, ואם ביום שני לא תתכנס הכנסת ויוקמו וועדות, אנחנו נוכל להכריז על עצמנו סופית כדיקטטורה. וזה יהיה נורא, כי גם אם נרצה אי אפשר לנו לברוח. שדה התעופה סגור, המדינות סגורות, ואין יוצא ואין בא.

המציאות הזאת דורסנית, מסוכנת. היא תביא כאן למרי אזרחי או לסדרת התאבדויות. רק אתמול ראינו ברשתות החברתיות אדם שירד מן הפסים וזרק את תכולת ביתו לרחוב, במרכז הרצליה. התופעות הללו יתרחבו לבלי שאת.

צריך להתיר את הפלונטר הזה כמה שיותר מהר. והדרך היא הקמת ממשלת מיעוט – והגדלת הבדיקות, כך שתעשינה גם לאנשים בלי סימפטומים. וככול שיקדם כך ייטב. כי אז ניתן יהיה לבטל את הסגר ולטפל בחולים ובנשאים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.