היום עשיתי דבר מלא תקווה. ישבתי לכתוב חזון. לא בשבילי. בשביל תרבות ישראל. עשיתי זאת, מפני שחשבתי שיש לי מה לתרום לראייה הכוללת של המערכת התרבותית, ואיך לפתח ולטפח אותה. את החזון שלי העמדתי על האמן היחיד, המסוים, הסגולי.
לעתים קרובות, בייחוד בתקופות של מתח חברתי או משבר כלכלי, כמו בימינו, אנו מתבוננים בעם, במדינה, במערכות הכלכליות-חברתיות-משפטיות המרכיבות אותה, ושוכחים שביסוד כול המבנים הלאומיים הגדולים והשגיאים האלה עומדים בני אדם. את ואני, אני ואתה, ואנו יסוד הכול ומניעים את הכול בפעילותנו היוצרת והיצרנית, הצרכנית והמכלכלת. אנו, וכמובן ריבונו של עולם.
כך גם באשר למערכת התרבות הישראלית. יש בה שלל גופי תרבות ומוסדות תרבות, קרנות ותחרויות, גופי הפקה וגופי שידור, ומסביבה ובתוכה עובדים לפחות מאה וחמישים אלף איש, ובהם מפיקים/ות וקופאים/יות, במאים/יות, מעצבי/ות תפאורה ותלבושות, מלחינים/נות, מבצעים/ות, מאפרים/ות, תופרים ותופרות, רקוויזיטורים/יות, סוכני/ות שחקנים ומחזאים ואמנים, תאורנים/יות, נהגים/ות ועוד ועוד בעלי מקצוע, שכולם יחד, בפעילותם, יוצרים את המכלול השוקק, התוסס, הרבגוני והנפלא הזה, הקרוי תרבות ישראלית.
אבל בלב וביסוד כול התעשייה הגדולה והמפוארת הזאת ישנו אחד, או אחת. אמן או אמנית.
הם התחילו את דרכם בחשאי, על פי רוב בתחושת אחרות, נבדלות ושונות. הם התחילו לרוב מתוך כאב. הם גיששו את דרכם ביצירות ראשונות, מהוססות, גולמיות. יצרו הרבה ומחקו הרבה. הם הלכו ללמוד בסדנאות, שכתבו ועיבדו מחדש יצירות שלהםן, והתחבטו הרבה עד שהעזו לפרסם מיצירותיהם לראשונה.
ואז הם חטפו מכאן ומכאן. שבחים וגינויים, שירי הלל ודברי גנאי וביקורת. ואם עמד בהםן כוחםן הם גם המשיכו ליצור הלאה מזה. הם למדו לצפות פחות ופחות לאישורים מן החוץ על התוצר האמנותי המוגמר, וליהנות ולחוות אושר יותר ויותר מן התהליך. והם פיתחו בתוכם יכולת לגבור על המבקר הפנימי, להפוך אותו לעורך, ולא למקטרג או למחסום יצירה, ובעיקר סיגלו לעצמם חריצות, עיקשות, אי-שיפוט עצמי, חוסר סיפוק מתמיד, ריכוז והתמקדות ונכונות לעבודה קשה, בדרך ליצירה האמנותית השלמה.
ואז, כאשר הוציאו את היצירה המוגמרת מתחת ידיהם, גם חוללו עבודה לכול מעגלי המקצוע שתוארו לעיל.
ברוב מדינות המערב המתוקנות אמנים זוכים בתמיכה ממשלתית נדיבה, הנובעת מהוקרה לאומית ומערכתית, עמוקה ומושרשת, לאמן ולתרומתו לערכי האומה ולרוח האדם. כאן, בישראל, למן ימי המדינה בדרך ועד הנה, הוכפפה היצירתיות בפני הפונקציונליזם. יישוב הארץ וביצורה וההגנה עליה קדמו ליצירת רוחה.
כיום, במלאת 72 שנים לייסודה של מדינת ישראל, דווקא בתוך השסעים החברתיים והפוליטיים, האתניים והלאומיים והדתיים המפלגים אותנו וקורעים אותנו איש מאחיו ואישה מאחותה, צריכה מדינת ישראל לפנות לאמניה וליוצריה, לפתוח בפניהם נתיבי יצירה, לסייע בידם לפתח ולטפח את היצירה הישראלית בכול קהילותיה, עדותיה, מגזריה, בלי הבדל מוצא, דת, מגדר או נטייה מינית.
כי התרבות נוצרת בידי אמנים, בני אדם. וכולנו שווים זה לזה. כול אחד ואחת מאתנו באים לעולם עם נפש ייחודית, עם ערכיה ויכולותיה הסגוליים, וזקוקים רק לקרקע פוריה ולהזנה נכונה כדי לצמוח בה, ולהפריח בה את פרחי היצירה שלנו.
וזה מה שעמד בבסיס כתיבת החזון שלי לתרבות ישראל לשנים הבאות.
והנה, רגע אחרי שסיימתי את כתיבת המסמך הזה, שעוד אביא אותו ברבים בבוא הזמן, קיבלתי הודעה מצערת, מכווצת לב, מיואב גינאי. חיה ארמי, המפיקה שייסדה אתו את תכנית התרבות שלו, "מה יהיה," בקול ישראל, הלכה הערב לעולמה.
חיה האהובה, ישרת הלב ורכת המבע, היא בדיוק אחת מאותן נשים ומאותם אנשים, שהם מחוללי תרבות בנשמתן. בכול השנים הארוכות שבהן אני מכיר את עצמי כסופר, ובתוכן גם השנים הרבות שבהן שימשתי כדובר התיאטרון הקאמרי ואחרי כן כאיש יחסי ציבור של רבים ממוסדות התרבות הפועלים בישראל, היה לי עם חיה קשר כמעט שבועי, אם לא יומיומי. ובכול פעם שהתקשרתי אליה, כדי להציע לה 'אייטם,' ראיון עם אמן או אמנית, מנהל או מנהלת של מוסד תרבות שייצגתי, תמיד דיברה אתי בנועם, ושיתפה אתי פעולה מתוך הכרה פנימית עמוקה במחויבות של שנינו לדבר המופשט, הערטילאי והמופלא כול כך, הקרוי התרבות הישראלית.
צר לי מאד על לכתה. היא הייתה אשת מקצוע נפלאה, מסורה, ועמיתה נהדרת. אחרי פרישתה מרשות השידור ניסתה ידה בייזום אמנות בעצמה. ואני סגרתי את משרד יחסי הציבור שלי ועברתי להוראת כתיבה יוצרת, ומאז דיברנו מעט מאד.
כך יצא, שלא ידעתי דבר עליה בזמן האחרון, וכעת התבשרתי על פטירתה.
יהי זכרה הטוב ברוך. ושתנוח בשלום על משכבה.
נ.ב.
והיא הייתה גם צנועה, ובטח הייתה הורגת אותי לו הייתה יודעת שכך כתבתי עליה.
