אקטואליהדעותפוליטיקה

הדף היומי (88). הציבוריות הישראלית הפכה למטווח. והשב"כ לשכפ"ץ.

בליל הארבעה בנובמבר 1995 הייתי בכיכר מלכי ישראל. כך נקראה הכיכר הזאת עד אותו לילה ארור. הקשבתי לנאומים, ובשלב מסוים הרגשתי צמרמורת אוחזת בי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי שיש במקום אלימות איומה, הסתלקתי משם וברחתי הביתה.

דקות אחרי שהגעתי הביתה, הודיעו בחדשות שרבין נורה, ואחרי זמן קצר יצא איתן הבר עם ההודעה האיומה, שמהדהדת באוזניי עד רגע כתיבתם של הדברים האלה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך."

מאותו לילה, עמוק אל תוך הימים שבאו אחרי כן, נכנסה ישראל כולה לאבל. אני עוד זוכר את בוקר המחרת. אנשים הסתגרו בבתיהם, מכוניות כמעט ולא נסעו בכבישים, ומעט בני האדם שיצאו להלך ברחובות התהלכו בהם בראשים מורכנים, כשתחושה עמוקה של אבל, זעזוע ואימה מלווה אותם בכול אשר ילכו.

לקח הרבה מאד זמן עד שזה התפוגג. עד שהמערכת הפוליטית התארגנה איכשהוא מחדש. הדי הרצח עוד הדהדו במשך שנים, אבל עתה מתברר שלא למדנו מהם דבר.

*

הבוקר קראתי את מאמרו של בן כספית ב'מעריב,' שכותרתו היא: "עוד לפני המשפט: נתניהו כבר התיר דמים בחייו – כנראה שלא הספיק לו." במאמרו קובע בן כספית, כי "הפתולוגיה של ההסתה נגד רבין מזכירה את מה שקורה עכשיו נגד התביעה הכללית והרשות השופטת. היום, בדיוק כמו אז, המחולל הגדול של האירוע הוא נתניהו." ואז נכנסתי למחשבות קשות.

נתניהו מניע כבר מזה זמן רב, וביתר שאת בימים האלה, גל עצום ועכור של הסתה. מכיוון שבפעם הקודמת נמצא מישהו מטורף מספיק כדי שייקח על עצמו את רצח רבין, עלול להימצא גם כעת מישהו שייקח על עצמו לרצוח את התובעת, השופטים או היועץ המשפטי לממשלה. זו הסיבה, שכול האישים הללו, ובכירים נוספים במערכת המשפט, נמצאים כעת תחת הגנתה של היחידה לאבטחת אישים בשב"כ.

אבל נתניהו אינו לוקח בחשבון דבר אחר לגמרי. שבהתנהגות שלו, בטירוף שאחז בו, באופן שבו הוא משתלח ברשויות האכיפה והמשפט, בדרך שבנה קואליציה על ידי השימוש במגפת הקורונה כדי למוסס את האופוזיציה נגדו ולרתום אותה, בקולותינו, קולות מתנגדיו, להמלכתו מחדש – הוא קלע הרבה מדי ישראלים ליאוש.

וכאשר הייאוש העולה ממה שלמעלה ממיליון ישראלים רואים כגנבת קולותיהם מתערבב ביאוש ובאימה העולים בכול בית ישראלי ממוצע, כתוצאה מן המשבר הכלכלי שנתניהו קלע אותנו אליו, בהחלטותיו לגבי השתתת סגר, ואחרי כן באופן המדורג, התמוה והלא מאורגן שבו הוא מנהיג את החזרה לשגרה ואת מנגנון הפיצוי – מותיר הרבה מדי אנשים מאחור, מבלי שראו שקל מזה ארבעה חודשים – דוחף נתניהו את הישראלים למקום קיצוני מאד. מקום מייאש, של אי ודאות לגבי עצם שרידותם, עצם הסיכוי להמשיך ולקיים את עצמם ואת משפחותיהם.

ולמרבה הפחד, ליאוש הזה יש כתובת. קוראים לה בנימין נתניהו.

וזו הסיבה שמפגינים כעת מול ביתו.

נתניהו לא מבין שהרחיק לכת. שברמות ההסתה היומיומיות שלו כלפי מערכת האכיפה והמשפט, בסרטונים הבזויים והירודים שהוא מפיץ מחשבונותיו ברשתות החברתיות, ובהחלטותיו הנוראות על השתתת סגר מוחלט בארץ – הוא הפך את עצמו לכתובת להטיח בה את היאוש, את הזעם ואת חוסר האונים.

לכן, קשה לקנא בשב"כ בכלל, וביחידה לאבטחת אישים בשב"כ, בפרט. בימים כאלה הם נזקקים להגן הן על ראש ממשלה הנאשם בשלושה כתבי אישום, שבדבריו ובמעשיו, בהחלטותיו ובאורחותיו, הוא מציב עצמו כמטרה לזעם ההמון – ובבכירי מערכת המשפט בפניהם הוא צריך לעמוד למשפט צדק, והם צריכים לגזור את דינו. הציבוריות הישראלית הפכה למטווח. והשב"כ הוא זה שצריך לעצור בגופו, חלילה, את היריות.

הדרכים היחידות האפשריות להתרת האלימות הגואה הזאת, לניקוזה בטרם יישפך פה דם, הן – הכרזת נתניהו על נבצרות, פירוק הקואליציה כדי לסלקו מן השלטון, או מעצרו בידי השב"כ, כדי להגן עליו – ועל מערכות השלטון שהוא תוקף.

אם אחד משלושת הדברים האלה לא יקרו ממש בקרוב, אנחנו עלולים, חלילה, לחזור אל ליל האימים ההוא, הארבעה בנובמבר 1995.

החרדה הזאת מלווה אותי כבר ימים רבים. למעשה, כבר למעלה משנה. ככול שעלתה והסלימה רמת ההסתה של נתניהו את הציבור ושיסויו במערכות האכיפה והמשפט, כך גברה בי חרדתי מפני רצח נוסף. לפני שנה כתבתי על כך, ובעצתה של מישהי מקורבת אלי, אשת שירות, גנזתי את מה שכתבתי. היא הזהירה אותי במפורש מאזכור המלה 'רצח' אפילו בקרבה לשמו של ראש הממשלה, והבהירה לי, שאם אינני רוצה שאנשי שב"כ יבואו אל ביתי ויעצרו אותי בגין עצם הכתיבה על כך, מוטב שאמנע מזה.

לכן אבהיר לסיום, למקרה שהמחלקה היהודית בשב"כ קוראת את הפוסטים שלי. אני לא רוצח, אין לי נשק, אני רק סופר שיושב בגליל המערבי וכותב פוסטים חרדים על המצב. אני לא עושה פולסא דנורא על ביבי, גם לא וודו. אני רק משקף את מה שאני רואה לנגד עיניי מתוך חרדה עמוקה לגורל הארץ הזאת. אין לכם מה לבוא אלי הביתה. אני לא מסתיר פה כלום מלבד מלים. מדודות וזהירות ככול האפשר.

אם תבואו תקבלו קפה. ואם אספיק אפילו עוגה. האדם היחיד שאתם צריכים לעצור יושב ברחוב בלפור בירושלים. קוראים לו בנימין נתניהו. זה האדם, שעליו כותב בן כספית הבוקר כך:

"כשהופכים את השופטים, הפרקליטים והתובעים לבוגדים, לכאלה שמסכנים את המדינה היהודית, לכאלה שמובילים אותנו לשואה שנייה, לכאלה שמנסים להרוס את ישראל מבפנים, מתירים את דמם. נתניהו כבר התיר דמים בחייו. כנראה שלא הספיק לו."

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.