אורית זמיר, "נא לא לרסס, 13486 מילים על פחד", הוצאת שתיים, 2025. 107 עמ', 72 ₪.
ברוך יעקובי, עד שיבוא כלב ים קטן. הוצאת שתיים, 2025. 189 עמ', 88 ₪.
עופר ספיר, תמיד עוד פעם אחת. הוצאת שתיים, 2025. 148 עמ', 88 ₪.
הוצאת "שתיים", שנוסדה ב 2021, לקחה על עצמה אתגר גדול. בדף הפתיחה לאתר שלה כתבו המייסדות, מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו, "אנחנו כאן כי אנחנו חושבות שאפשר לעשות את זה אחרת." המייסדות, שתיהן סופרות מצליחות, כינסו יחד צוות עורכות מצוין, והן מוציאות לאור כותרים בתחומים שונים. עשרות ספרים כבר ראו אור בהוצאה, חלקם גם זכו בפרסים ובמענקים. בחודשיים האחרונים יצא לי לקרוא שלושה מתוכם, השונים זה מזה, אך נדמה שהם מאפיינים משהו מליבת העשייה ב"שתיים" – העבודה עם סופרות וסופרים על ממוארים, שבכולם ישנה חשיבה רפלקטיבית של הכותב/ת המתבוננ/ת על חייו/ה ועל כתיבתו/ה.
הפחד מג'וקים ומעמד האישה
ספר-ביכוריה של אורית זמיר, יוצרת ומפיקת טלוויזיה וקולנוע, שהפיקה סרטי קולנוע וסדרות זוכי פרסים, מתאר את מאבקה בפחדים, ובראשם הפחד מפני תיקָנים. "כל החיים אני מפחדת," נפתח ספרה, "אני מפחדת מהחושך במגירת המצעים שמתחת למיטה. מהחדר של פחי האשפה בקצה הרחוק של החניון. מהבנים המרביצים מהכיתה שלי ומכל הבנים בכיתות שמעליי. מהשכנה בבניין שצועקת בצהריים מתוך שינה, ואז מוציאה את הראש מהחלון וצועקת על הילדים בחצר. מהבוידם שמתפתל מעל לחדרי דירת המשפחה, אפלולי ומסתיר סוד. אני מפחד שההורים שלי ואחותי יירדמו לפניי. אני מפחדת מג'וקים."
הספר כתוב בגוף ראשון ובנוי כמעקב אחר טיפול בפוביה הזאת אצל פרופ' תיאה לנדאו, פסיכולוגית מומחית בטיפולים ממוקדים וקצרי טווח בהפרעות חרדה. הטיפול כרוך בביצוע משימות יומיות מסלימות והולכות, שמטרתן פתרון החרדה הזאת. כל פרק עוקב אחרי עשרה ימי טיפול, ולכן כותרות הפרקים הם 0-10, 10-20 וכך הלאה.
המחברת מציבה את עצמה כפרוטגוניסטית של הסיפור, ואת הג'וק כאנטגוניסט. אבל האנטגוניסט האמיתי נמצא בתוכה – החרדה שלה, שככל שהיא לומדת להתגבר עליה היא מעמיקה חקר ומגלה, שהיא מכסה על משהו עמוק יותר – "אני תוהה מה החוויה של הפחד מוסיפה לחיים שלי, מה מקומו של הפחד הזה ביצירת הזהות שלי, ובפרט ביצירת הזהות הנשית שלי. בתפיסה שלי את עצמי כאישה עצמאית, שיכולה להתהלך לבד בעולם, בלי 'מדבירים אישיים.' בלי מגינים. האם לא להיות תלויה אומר לא להיות אישה? אולי זה עניין פמיניסטי, אולי האישה שהפכתי להיות לא מוכנה לחרפה הזאת יותר? להפסיק לפחד מג'וקים זאת עצמאות קיצונית שאני מתקשה אפילו לדמיין."
אורית זמיר השקיעה שעות רבות של לימוד ושל חקר במושא תיעובה. היא חידשה לי הרבה על חיי התיקנים. היא גם כותבת חכמה ומוכשרת, המכירה טכניקות כתיבה שונות ועושה בהן שימוש מצוין. הנה, למשל, קטלוג: "תיאה ואני מדברות על הפרמטרים שמשפיעים על רמת הפחד, כדי לתכנן את המשימות הבאות שלי. כל דבר משפיע. אם זה ג'וק אמיתי או ג'וק מזויף. ג'וק חי או ג'וק מת. ג'וק בבית או ג'וק ברחוב. ג'וק מתקרב או ג'וק מתרחק. זה מזכיר לי ספר של אמי רובינגר שהבנים אוהבים לקרוא אצל אימי אפילו שהם כבר מזמן לא בגיל המתאים: חתול גדול, חתול קטן. חתול אמיץ, חתול פחדן. חתול מלפנים, חתול מאחור. חתול לבן, חתול שחור. ג'וק יורד, ג'וק עולה. ג'וק בריא, ג'וק חולה. ג'וק ארוך, ג'וק קצר. ג'וק היום וגם ג'וק מחר. ג'וק רץ ישר, ג'וק עף עקום. ג'וק בנעל, ג'וק במגירת הסכו"ם. ג'וק כאן, ג'וק שם. יש עוד הרבה ג'וקים בעולם אבל הספר הזה תם ונשלם." שימו לב לדילוג בין חתולים לג'וקים, המדגים את הפיקסציה שלה אליהם, ולשימוש בחריזה, שהופך את הקטלוג הזה לכמעט קומי, לולא היה מדובר בפירוט מושאי חרדתה.
כתיבתה של אורית גם ספציפית ומוחשית: "היא ארזה אותו בקופסת פלסטיק קטנה ועגולה, כזו שמקבלים בה גבינת פרמזן מגוררת כשקונים פסטה בטייק אוויי. הוא בינוני בגודלו, ג'וק של תחילת העונה, גופו מעוות ומכווץ בקופסה הקטנה ממידותיו. אני מניחה את הקופסה לידי על המחצלת בזמן שאני קוראת. אני בדריכות מוגברת, לא ממש מצליחה להתרכז בקריאה. אני מקרבת אותו בכל פעם קצת. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מקרבים. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מקרבים. אני שמה שקית על כל כף יד ואוזרת אומץ לפתוח את הקופסה. יוצא ממנה ריח נורא של זיעה ומוות. אני משאירה את הקופסה להצחין מחוץ לבקתה." תיאור כליאתו של הג'וק בקופסת מזון כה ספציפית, תוך כדי שינון 'מנטרה' מרגיעה, כביכול, הופך את הקטע הזה לחזק בעיניי.
אורית שוזרת בכתיבתה גם קטעים אוטוביוגרפיים מראשית ילדותה, המביאים אפיון חברתי של ישראל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. זה יפה מאד. אבל אני חייב להודות, שבמהלך הקריאה בספר נתקפתי תסכול מזה שכותבת כה מוכשרת מעסיקה אותי במשך ספר שלם בפחד שלה מפני תיקנים. לפי פרק התודות בספר הבנתי שהוא אוטוביוגרפי, וזה עורר בי אמפתיה כלפיה. אך הרהוריה על מקום הפחד הזה בזהותה כאישה, והתגלגלותם במערה הקדמונית שבה נשים חיו יחד, ואחרי כן במנהרות חמאס בעזה, לא העניקו לי תובנה מדהימה. עם זאת, כמי שמצוי בטיפול מזה שנים, אני מעריך את היכולת של אורית לכתוב על הטיפול שעברה באופן בהיר, סדור ובנוי על פי מסע הגיבור. זה לא מובן מאליו, וזה מיוחד בעיניי.
היציאה מן הארון אינה נפסקת
כשיצאתי מן הארון, בשנת 1974, בפני בני משפחתי וחבריי, ואחרי כן בשנת 1986, בראיון אצל תמר מרוז ז"ל במוסף 'הארץ,' ואחרי כן שוב ושוב, הייתי בטוח שבזה אני סולל דרך לרבים ולרבות, וכי אחריי אנשים כבר לא יצטרכו לחיות בארון ו/או לצאת ממנו. זו כמובן הייתה טעות. הייתי אז עול ימים, ולא הבנתי שכל אחד ואחת יש, כמאמר השיר, את 'יציאת מצרים' שלו.
ספרו של ברוך יעקבי, "עד שיבוא כלב ים קטן," הוא ממואר סיפורים, קובץ סיפורי יציאה מן הארון, הנחלקים לחמישה חלקים, וביניהם משובצים קטעי שיר וקטעי רפלקסיה בגוף שני, המתאים מאד לכתיבה רפלקטיבית: "איש קם בבוקר ויוצא לקראת עברו. איש? כן, אתה. עובדה, זה באמת קרה. זה אתה שקם. פתאום קם אדם? דחף, מאשה נואש. נדחקת לפינה. לא הייתה לך ברירה. להיות או לחדול, בלתי נסבל, עד כדי כך." שימו לב לקצב הַסְּטָקָטוֹ החותך של התחביר כאן. הוא מאפיין את קטעי הרפלקסיה ומנסה להעביר דרכו את החסמים הרגשיים שרפלקסיה כרוכה בהם.
הכותב מנסה "לחיות את חייך אחורנית, ללכת חזרה לאיזשהו מקום שאליו אתה שייך," לחפור את ניצני ההתרקמות של זהותו המינית, "לדרוש את אותם חלקים אבודים של עצמך. כדי שסוף סוף תהיה, אולי, אחד שלם, כדי שתוכל להשלים עם עצמך […] לכתוב על מה שלא ניתן לדבר עליו, לתת שם למה שחמק ממך, לא קיים. זה מה שאתה מבקש: לבקוע מתוך שפה אחרת, חדשה." ובצניעותו הוא כותב, ובזה מלמד גם אותי משהו, "נכון, עשו את זה קודם, לפניך. לא משנה. עכשיו תורך, הגיע הזמן, זמנך."
בסיפור הראשון בקובץ הוא שב אל בית ילדותו, שם הוא פוגש בבחור זר, שספק אם הוא פנטזיה או קיים. הבחור הזה מסייע לו לשנות משהו בתמונת ילדותו, שבה השתוקק לקפוץ מן החלון ולשים קץ לייסוריו. "ראשו נצמד אל החזה, מצונף בתוך הגוף הצנום, נדחק אל בין צלעותיו, מתחפר בו, ידיו אל מול ראשו, אגרופים קפוצים, רגליים מקופלות, ברכיו דוקרות את הבטן המתוחה. הוא פותח כפתור בחולצתו, לשונו מגששת עד שהיא קולטת פטמה. פיו נאחז בשד שלו ולא מרפק, יונק אותו בתאווה, יניקות קצרות, רטובות. הבחור ממשיך לערסל אותו, נענה לגחמותיו."
הסיפור השני, "ומה את רוצה", מספר על ביקורו כילד באיטליז, אליו שולחת אותו אמו לקנות דג לשבת. בעל האטליז, המכונה 'פלצת', משבש את מִגדרוֹ ופונה אליו כנקבה. בסוף הסיפור הילד נכנס לאמבט הדגים ושוחה אתם, ובכך מוסר את עצמו בידי בעל האיטליז, לא כקורבן לשחיטה אלא למה שנקרא כהתנסות מינית: "אני מפרכס, מטיל את עצמי מצד אל צד, נתקל בשולי השיש, מנתר גבוה, נוחת לרצפה. ידיים חזקות אוחזות בי, חמימות, יודעות את דרכן. אני לא נרגע, ממשיך לפרפר, אבל הן נוגעות בי, בטחות בעצמן, עושות לי נעים כל כך. ידיים בשרניות, מנוסות, מנחמות."
בסיפור השלישי, "מה ששמים על הלב ומקשיבים", הוא משחק ב'רופא וחולה' עם נער אחר, וב"הקפה" הנער שהיה כבר מְתנה אהבים עם נער בתוך ארון הקודש של בית הכנסת. "נצמדתי אל אורי, שלחתי יד, נגעתי בו. היד גיששה, טיפסה במעלה הירך. הרגשתי אותו מתקשה, ראיתי שעצם את עיניו. הוא לא זז, כאילו נעלם…'שלא תעז לגעת בי, אני לא כזה,' הוא ניער את עצמו ממני ונעמד מעלי. ואז ניסה לפתוח את דלת הארון, והסתבך."
סיפור אחר סיפור חושפים סיפורים אלה עוד ועוד חלקים מזיכרונותיו של הכותב, האוצרים בהם חלקים מזהות אבודה. אחד היפים בהם הוא הסיפור "אי-שם," שבו המספר וסבתו מתחפשים לדִיווֹת. "ישבתי אצלה שעות והיא לימדה אותי את כול הסודות. למרוח שכבה דקה של מייק-אפ גם על העפעפיים כדי לקבע את איפור העיניים, להניח צללית בהירה עד לעצם הגבה, את קו הקפל להדגיש בגוון כהה יותר ואז לטשטש […] 'את ממש, נו, איך קוראים לזה…' ואני הייתי משלים, 'מלכה, מלכת דראג.'" בשלב מתקדם בסיפור, הוא כותב מפיה של הסבתא פסקה נפלאה: "אינגלע או מיידלע, אתה עוד תגלה, כאן בחדר הזה, אתה זה מי שאתה, זה מה שאני רואה. אני פותחת את הדלת, לכלוכית נכנסת עכשיו סינדרלה, וכשזה נגמר, אני חוזרת להיות זקנה אפורה עם מספר כחול של בהמה על היד. אבל אתה יכול להיות את, או אתה, הכול אפשר, עכשיו תורך. החדר הזה הוא רק ההתחלה." איזו חוכמת חיים ותבונת לב יש לסבתא הזאת, אם היא מדומיינת ואם הייתה ממש.
לא אוכל לפרט את כל הסיפורים בספר. אומר רק, שחלקם עם סופים הזויים וחלקם עם סופים מרגשים או מסתברים יותר מן המהלך העלילתי, אבל רובם ככולם כתובים היטב, מרתקים, מושכים את העין ואת הלב. דווקא משום כך, שיבוץ קטעי הרפלקסיה ביניהם פוגע בעיניי באיכותם. הקטעים הרפלקטיביים, מעצם טבעם ככאלה, חוזרים על עצמם כמין דשדוש נפשי אינסופי, ובזה גורעים מיופיים של הסיפורים. "איך לספר? כתיבה כמעשה עדות, אולי זו הכוונה, עדות שתכונן אותך. כדי להעיד על עצמך אתה תצטרך לחצות תהום ולהישאר בה, להחזיק בתוך השפה פער שאינו ניתן לגישור, לעת עתה. הפער בין מי שעדיין אינך, כדי להיעשות עצמך. אתה עד גולה, גולה מתוך הדיבור. אתה תנסה לאתר את נקודת המנוף של הנפש כדי להילחץ מהתופת" וכך הלאה והלאה.
אמנם, הכותב ביקש ליצור דינמיות בין קטעי הרפלקסיה, לעבור בהם מסע. למשל, ברפלקסיה האחרונה הוא כותב, "הפחד הכי גדול, לא באמת יצאת. כל מה שברחתי ממנו, כל מה ששיבש אותך, מוטמע, דבוק לעור, לעצמות. לעד קבור בתוכך, אין לך באמת יכולת להשתנות [..] אתה לא יכול להתנתק, עברת החתמה, את המוטבע, אנרגיות הארון שלך." כלומר, המסע של החיפוש אחר העצמי אינו שלם, אינו יכול להיות שלם, והכתיבה עליו היא סיזיפית ומשיבה את הכותב אל אותו מקום עצמו. "מה ידעת, ואם ידעתי, וממתי. ובכלל, מה זה הדבר הזה, לדעת?". אבל הדיבורים האלה נתפסים על ידי כמתישים וכלא הכרחיים, כאשר לפניהם ואחריהם ישנם סיפורים קצרים יפים כל כך. נדמה, שהקטעים הרפלקטיביים הללו שובצו בספר כדי להפוך ספר סיפורים טוב לממואר-סיפורים, כזה שהרפלקסיה היא ההופכת אותו מ'סתם' קובץ סיפורים טוב ל'ממואר סיפורים'. וזה, בעיניי, מיותר.
ממואר דרך תמונות
התלבטתי אם לכתוב על ספר-ביכוריו של עופר ספיר, "תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי," מפני שעופר היה, למשך תקופה מסוימת בצעירותנו, בן-זוג שלי, ותמונה שצילמתי אותו בשנתו, בחדר השינה שלי, מופיעה בספרו. אך אינני יכול לא להתייחס לספר שכתב בן-זוג לשעבר שלי, גם אם קשה עלי הדבר.
עופר, כיום פסיכולוג קליני ואב לילד עם בן זוגו, כתב ספר חשוף מאד על דיכאון, אך גם הרבה מעבר לכך."אף אדם אינו יודע עד שהידיעה נכפית עליו (האם כל חיי הייתי בדיכאון ולא ידעתי?). ידיעות מסוג זה הן מצד אחד תהליכיות, מצטברות, נאספות, ובו-בזמן הן מגיעות ברגע מסוים וספציפי המגדיר את 'לפני' ו'אחרי'. לעיתים אפשר לזהות נקודות בציר הזמן, אך החוויה וההכרה אינן לינאריות, אינן חד-משמעיות. הכרה בתהליכים הקשורים לעצמי תמיד מורכבת ומערבת נקודות מבט שונות, חיצוניות ופנימיות, סובייקטיביות ואף אידיוסינקרטיות. האם הדיכאון הוא 'זהות,' 'מחלה,' 'בחירה'? האם הדיכאון הוא חלק ממני, מ'העצמי' שלי, או משהו חיצוני המכביד עליו (עליי)."
הספר מורכב מפרקי התבוננות בתמונות. הוא נכתב במהלך סדנת כתיבה, שבה, מעיד עופר, "חיפשתי באקראיות בעולם את מה שאיבדתי בפנים. ההבחנה בין פנים לחוץ כבר לא הייתה ברורה (אבחנות רבות נעלמו). ייתכן שחיפשתי מרחב שבו לא איאלץ להבחין בין חוץ לפנים, אבחנה שאיבדה משמעות עבורי." בסדנה זו גילה את כוחה של הכתיבה דרך התבוננות בצילומים וכתיבה עליהם. "האפשרות להיות במגע עם המציאות הנוכחית הייתה ישירה ועמוקה אך גם מוגבלת מאוד," הוא מעיד. "פניתי למציאות העבר (צילומים, זיכרונות, נרטיבים), מציאות הנגישה לי יותר. קיוויתי שדרכה אוכל להתחבר למציאות העכשוית שבה אני חי, ואשר ברובה מנוכרת לי (ואני לה)."
הוא מתבונן בתמונה שלו עצמו ישֵׁן, בתמונת ילדות שלו עם אמו, בתמונה של יפה ירקוני, בעוד תמונת ילדות שלו ושל אמו בקרוסלה בגן ציבורי, בתמונה מביקור עם אמו בגן החיות, בתמונת מחזור מכיתה ח', בתמונות נוספות מן הילדות, בתמונה של פרויד, של ורדה רזיאל ז'קונט ואפילו בתמונה של המטפל שלו, שהופך אף הוא למושא של חקר פנימי והתייחסות. על כל אחת מן התמונות הללו הוא כותב כתיבה רב-מִשלבית, מתוחכמת, מסדר ראשון ומסדר שני ולעתים גם שלישי. הרפלקסיה, שאצל ברוך יעקובי מתוחמת בין סיפורים, ואצל אורית זמיר היא עקרון מְכונן, היא לא רק השפה והכלי שעופר משתמש בהם, למעשה היא מטרת הספר. מבעד להתבוננות בתמונות, בו עצמו ובדמויות משפחתו בהן, והכתיבה עליהן, הוא בוחן את הדיכאון, את דחף החיים ואת דחף המוות, ובסופו של דבר הרפלקסיה והכתיבה עליה נמצאות מחוררות. הוא מבין שהתהליך התרפויטי שהכתיבה מזמנת הוא חלקי. "בקריאת הספר בכללותו אני חש אינטנסיביות רעיונית ואפילו גרפית (רצף של תווים גרפיים, מעט רווחים, אותיות, מילים ומשפטים, מחשבות ורעיונות), אך גם כמיהה לשקט, להפוגה מהקולות, הפוגה מהמחשבות. שקט. כמו בשירה של יונה וולך, "שלח לי שקט" הטקסט (אני?) מבקש שקט – במילים. האם ניתן למצוא שקט באמצעות מחשבות? מילים? כתיבה?"
אבל הכותב אינו נעצר בטבען המחורר של הרפלקסיה ושל הכתיבה על אודותיה. ההיסק הזה מוסב על הטקסט ועל הכותב כאחד. "האם ניתן לומר שהטקסט שלי אינו מפנה בקשה, אינו פונה? מדוע, אם כך, הוא נכתב, מדוע הוא קיים, ולמי הוא נכתב? בסדנת הכתיבה שבמסגרתה התחלתי לכתוב, המנחה הציגה גישה שלפיה כל טקסט נכתב ספציפית לדמות כלשהי בחייו של הכותב. גישה זו מגרשת (מנסה לגשר?) על הפער (הדמיוני? הבלתי נמנע?) שבין הכותב לבין הטקסט (שניהם ישויות היפר קונקרטיות ודמיונות בה-בעת). פער שרק מרמז על החורים שבתוך הכותב לבין עצמו. ייתכן שכל מה שישנו בטקסט זה (בי) הינם פערים. אורות וצללים. גוונים של לבן."
אם כן, במהלך הכתיבה חל תהליך של זיהוי מלא בין הכותב לבין הטקסט שהוא כותב. שניהם מחוררים. שניהם פשוט מתקיימים. "האם ייתכן שטקסט לא יפנה לדמות (האם לטקסט חייב להיות נמען, פנים טקסטואלי או חוץ טקסטואלי?" הוא שואל, "האם ישנה אפשרות שהטקסט רק מבקש שיקראו אותו, ובכך יינתן לו לחיות את חייו, להתקיים (או לא לחיות את חייו). האם ייתכן שהטקסט אינו מבקש שיאהבו אותו, אפילו לא שיעריכו אותו או יטפלו בו (ובאופן מקביל, האם מטופל יכול להגיע לפגישות טיפול ולא לבקש להיות מטופל?). הספר כמו שואל: האם ניתן להיות בקשר ללא הטלת צל על האחר ומאת האחר?"
בסופו של דבר, הכותב עצמו מעיד שכתב נרטיב שאינו נרטיב, זיכרונות שאינם זיכרונות. "הכל קיים – הכל נשלל." במובן זה, בעצם העמידה על הקיום ואי הקיום של הטקסט (הכותב) הוא גם עונה לעצמו במידה מסוימת על מהו טבעו של הדיכאון. "כשאני קורא (נזכר) אני יודע: אין הסברים ואין סיבות. יש מצבים מנטליים (ורגשיים) קבועים יותר או מתחלפים. רגעי החיים הפכו לרגעי כתיבה שבעצמם השתנו לטקסטים, וכעת הפכו לאובייקט הנקרא 'ספר.' […] אף אחד לא יכול למצוא בטקסט אלא את עצמו. אף אחד לא יכול למצוא את עצמו. הצורך למצוא משהו (בשונה מהצורך להימצא) נידון לכישלון מעיקרו."
סגנון הכתיבה הזה תובעני, ומחייב קריאה שנייה ושלישית בספר כדי לעמוד על מלוא כוונתו. מטבע הדברים קטעי זיכרונות של עופר נגעו בי וריגשו אותי. אך ההתבוננות שלו ככותב וכפסיכולוג על עצמו, על חייו, על מלאכת הכתיבה ועל טבעו של הטקסט, הייתה לי קשה לקריאה ולפענוח. זה סגנון כתיבה מרוּבד מִשנים של עבודה כמטפל וכמטופל, ידע רב בתורת הנפש ובפילוסופיה של הטיפול, וככזה ודאי ידבר יותר מכל למטפלים ולבני אדם האמוּנים על חשיבה מסדר שני ודילוג בין סדר ראשון לבין סדר שני, בין חיים בתוך דבר לבין התבוננות עליו ועל ההתבוננות עליו. זה עסק לא פשוט, סוג הקריאה הזה.
*
בכתיבה של שלושה ספרים יחד יש, מטבע הדברים, נטייה לתמצות ולהכללה. אך כיוון שקראתי שלושה ספרים של הוצאת 'שתיים' בזה אחר זה, אי אפשר לי שלא לכתוב עליהם יחד ולנסות להבין מהם מהו טבעו של המהלך. אלה שלושה ממוארים, כול אחד מהם כתוב בטכניקות כתיבה שונות ובהשקה לז'אנרים שונים, ועושה שימוש ברפלקסיה באופן שונה. אך כולם כתובים מתוך עמדה רפלקטיבית, ואני תוהה האם כתיבה כזו היא הכרחית לשלושתם, מה מקומה בדור הזה, והאם אין היא ממצה את עצמה במהירות. אין לי תשובה ודאית לכך. אני יכול רק להעיד שאישית, המנגנון הרפלקטיבי אינו מספק אותי כקורא. אני זקוק לסיפור. אני רוצה לטבוע בסיפור, להיסחף בו, מבלי לשמוע כל העת את קול המספר מאחוריי ברפלקסיה על עצמו, על חייו ועל כתיבתו. זה מייגע אותי, תובע ממני כוחות נפש ומחשבה במקום לענג אותי, משאיר אותי בעמדת המתבונן מן הצד, תחת אשר אוכל להפליג בעולמו של הסיפור או של הספר. מידת הדומיננטיות של רכיב הרפלקסיה בספרים הללו נדמית כמגמה מכוונת, מתוך התכוונות, ואינני משוכנע בברכה היתרה שמביא הדבר לספרות, לכותבים ולכותבות ולקוראיה.
