Uncategorized

הסופר כסוכן נוסע.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (135).

     כשאתםן פוגשיםות סופר או סופרת במהלך שבוע הספר וחודש הקריאה, חשבו עלינו כעל סוכן נוסע. כי זה מה שאנחנו עושים. נוסעים ממקום למקום עם הספרים שלנו, כדי לשוחח אתכםן. וזה לא קל, לא בכלל, בטח לא למי שמורגל ביום יום ללבדותו, בחדר העבודה שלו.

     האמת היא שייחלתי לחודש הזה. שנתיים הייתי בסוג של הסגר. בשל הקורונה, והחשש לבריאותי, אך גם בשל הכתיבה. מלבד גיחות לרופא ולבנק, לדואר ולקניות, כמעט לא יצאתי מן הישוב, שלא לדבר על יציאה מן הבית ומחדר העבודה שלי. החדר, זה המקום ששהיתי בו הכי הרבה בשנתיים האלה. כך שחיכיתי מאד לחודש יוני, שבו הספרות תמשוך אותי מן הבית אליכםן, אל החוץ, אל העולם.

     הבוקר כתבתי לעצמי במחברת, שלא משנה כמה עותקים מספריי אמכור ועל כמה מהם אחתום, במהלך הימים האלה, מה שחשוב לי הוא החריגה מתוך עולמי הפנימי, ועצם התנועה ממקום למקום, לנסוע בדרכים, להקשיב לרדיו, לראות נופים, לפגוש בני אדם.

     כדי להגיע לחנות 'צומת ספרים' בקניון תלפיות הדר בירושלים אתמול, בשעה 17.00, עמדו בפני שתי ברירות – לצאת בשעה 13.23 ברכבת מכרמיאל, לבצע שתי החלפות בדרך ולהגיע לירושלים עד 16.30, ולקחת מונית מן התחנה. חשבתי שאם אעשה כן אוכל לקרוא ולשכתב חומר ברכבת, ואפילו הכנתי לי תיק לכך. אבל הבנתי, ש-13.30 היא בדיוק השעה שבה אני צונח לשנת צהריים, ואם אעבור אותה בהחלפות בין רכבות, אגיע לירושלים רצוץ.

     בחרתי בברירה השנייה – לנהוג בעצמי לירושלים, אף על פי שזה מתיש ומסוכן ואיש אינו מחזיר לי את הוצאות הדלק והנסיעה. יתר על כן, מיזוג האוויר ברכב שלי לא עובד. יש דליפת גז מסיבית, וכדי לגלות את מקורה ולתקנה צריך לפרק את הדשבורד. עניין של 6000 שקל. כמחצית מערכו של הרכב.

     אבא שלי הגיע מרמת השרון ברכבת, כדי לשמור על הילדים בהיעדרי. דיברנו קצת, אכלנו צהריים, ואז הקדמתי את שנת הצהריים שלי ל-12.30. הרווחתי שעה. ובשעה 14.30, בשיא החום, לבוש בגופיה, מכנסיים קצרים וסנדלים בלבד, עם המון בקבוקי מים קרים ובגדים  ייצוגיים בשקית, יצאתי לדרך, אחרי שהספקתי להגיד שלום לילדים עם שובם מבית הספר.

     הדרך לירושלים ארכה כמעט שלוש שעות. למרבה הזוועה, הוויז כיוון אותי לכביש 443, שעובר בשטחים, ואני מאוד לא אוהב לנהוג בו. אך בסיומה הגעתי לאחת מחנויות הספרים הכי מפוארות שראיתי בארץ. חנות כזו, שהייתי שמח לגור בה, אם זה היה אפשר.

     צוות החנות, המנהלת והמוכרים, צעירים מאד, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. אבל החנות רחבת ידיים, מצופה במדפי עץ מרצפה עד תקרה, ומדפיה עמוסים וגדושים בספרים נפלאים, מסודרים לפי נושאים, גם כאלה שראו אור לפני לא מעט שנים. מיד הבחנתי, שמדובר באוסף ספרים שנוצר על ידי יותר מדור מנהלים אחד, שהעריכו מאד את ערכו של הבק-ליסט, את צורכו של קורא ושל קונה לבוא לחנות ספרים ולמצוא בה גם ספרים שראו אור שנים מקודם לכן. היה לי עונג גדול לשוטט בין מדפי הספרים בחנות הזאת, וגם לפגוש תלמידה שלי, מירושלים, עם אמה, שעד כה התראינו רק בזום, לשוחח עם אברך ירושלמי מתוק, שהייתי מתחתן אתו בלי מצמוץ, רק שנבוכותי מדי מכדי לציין זאת – ולקבל עשרות הודעות חיזור מבחורים ירושלמים, ולדחות את כולם בצער, כי ידעתי שעלי לצאת מיד ב-20.00 חזרה לגליל לקראת היום.

     הגעתי הביתה ב-23.30. נרגעתי והלכתי לישון, לא לפני שהעמדתי מכונת כביסה לתלותה עם בוקר. התעוררתי מחלום שבו בעלת מסעדה חדשה מלינה באוזניי בחיוך, על כך שקשה לה מאוד לצפות את הצלחת המנות במסעדה מדי יום, על פי קלפי הטארוט שהיא פותחת מדי בוקר. "היום, למשל," היא מחייכת אלי, "הקלפים אייתו לי את המלים 'מלווה מלכה.' מיד הבנתי מזה מה עלי לבשל. אבל בינתיים לא באו מספיק אנשים כדי לקנות את האוכל לסעודת מלווה מלכה של שבת."

     נשבע לכםן, כך חלמתי.

     התעוררתי ב 04.43. כתבתי דפי בוקר, עשיתי אימון ארובי, ב-06.00 כבר הערנו את הילדים וב-07.00 יצאנו לדרך. ידעתי שעלי להגיע לחנות 'צומת ספרים' בקניון גבעתיים עד 10.00. סיכמתי עם אבא שלי שאוריד אותם בביתו. אני הצעתי לו לקחת אותם לברכה ברמת השרון. אבא העדיף לקחת אותם לסרט בסינמה סיטי. "אבא, לא צריך לקנות כרטיסים מראש?" שאל מיכאל החכם. "לא," עניתי לו, "תוכלו לקנות אותם במקום."

     נסעתי מרמת השרון לגבעתיים דרך שכונת התקווה. היה עלי למסור חבילת ספרים למשוררת שהוציאה לאור את ספרה אצלי. היא גרה ברחוב ורדיאל בשכונת התקווה, אך אני שמעתי 'רזיאל,' והגעתי ליפו, ואז הייתי צריך להסתובב ולנסוע בכיוון ההפוך. כל זה, בלי מזגן, בשיא החום, במכונית כהה.

     בדרך מיכאל צלצל. הוא סיפר לי שהסרטים בסינמה סיטי מתחילים רק באחת עשרה, ושהם נוסעים לקניון רמת גן כדי לצפות שם בסרט. כעבור חצי שעה צלצל שוב כדי לספר לי, שגם שם אין סרטים, ובלית ברירה הם חוזרים לבית של סבא. המסכנים היטלטלו אתי כל הדרך מתובל עד רמת השרון בשביל מפח נפש. הצטערתי כל כך בשבילם.

     בקניון גבעתיים כבר חיכתה לי המשוררת שילה ויינברג, ושולחן עמוס בספרים. ישבנו שם שעתיים. תלמידה שלי לשעבר באה להגיד שלום ולרכוש ספרים, ועוד אנשים עברו, וסיפרו כמה הם אוהבים את כתיבתי. אבל בשעה 12.00 הרגשתי שאני כבר פשוט מתמוטט, נרדם על השולחן. לא פלא, אחרי יום וחצי של נסיעות בלי מזגן ברחבי הארץ והשכמה לפני חמש.

     התנצלתי בפני מנהל החנות ואמרתי שאני פורש מוקדם יותר. עשר דקות אחרי שניווטתי כבר את דרכי במכונית מגבעתיים לרמת השרון צלצל הטלפון. על הקו הייתה מישהי מאד יקרה לי, שבאה במיוחד לקניון גבעתיים כדי לפגוש בי. כול כך התביישתי. ואחרי כן גם קיבלתי תמונה של שולחן הספרים היפה שסידרו לנו שם, מחבר תובל שבא להגיד שלום.

     אבל הייתי גמור, וידעתי שהילדים מצוברחים, ומוטב שאמהר לבית אבא. וכך עשיתי. בדרך עוד קניתי להם שוארמה במרכז רמת השרון, ואחרי שאכלנו פרשתי לנוח לשעה. ואז, שוב, בשעה 15.00, בשיא החום, עלינו על המכונית חזרה לתובל.

     תחילת הדרך עברה ביעף, עד שהגענו לפקק איום. לא הבנתי את פשרו עד שעברתי אותו והבחנתי בזירת תאונה. בו-בזמן שהבטתי בזעזוע במכונית המעוכה, ובשני רכבי הצלה בהם מטפלים בפצועים, זגזגה איזו מכונית בפראות, וחצתה שלושה נתיבים מצד לצד, ואני אמרתי לעצמי, שאני לא מבין איך הנהג הדפוק הזה מזגזג ככה, רגע אחרי שעבר על פני זירת תאונה מחרידה.

     הגענו הביתה ב-17.30. ואז היה עלי להכין את שולחן השבת וגם לבשל ולהכין משהו לארוחת ליל שישי. כי יהיה מה שיהיה, אין אצלנו יום שישי בלי הדלקת נרות וקידוש וקבלת שבת.

     היום הזה נגמר רק כעת, 22.30 בלילה, כשהילדים כבר עלו על מיטותיהם, אחרי שהחלפתי בהן מצעים. אגב-כך גם קיפלתי כמובן את הכביסה שתליתי עם שחר.

     אני גמור מעייפות. ביום ראשון אכניס את המכונית לתיקון המזגן, תהא עלותו אשר תהא. אי אפשר לנהוג פה בקיץ בלי מיזוג אוויר. וביום רביעי קניון גרנד חיפה, ובחמישי רגבה, בשישי קניון מודיעין ובמוצ"ש ערב שירה גאה של 'הליקון' בנהריה. אלוהים יודע איך אעמוד בזה.

     סוכן  נוסע, כבר אמרתי? לכתוב מאד קשה בחודש כזה. אבל אני מנחם את עצמי בכך, שאני בתנועה, יוצא מהבית, ולכן גם מעריך פי אלף את תובל ואת השקט שהוא מקנה לי. היום, מזה זמן רב מאד, הרגשתי התרגשות גואה בי, כשעברנו את השער הצהוב של תובל. הפטרתי מעומק לבי 'תודה לאל,' והבנתי, בפעם המי יודע כמה, שאחרי הכול, ובייחוד אחרי נסיעה מטורפת כזו למרכז, תובל הוא הבית שלנו, ושלי.

     שבת שלום.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.