מגפת הקורונה

הפָקָאצָה מגן העיר בכרמיאל.

החיים, ההורות, הספרות ומה שביניהם (11)

     אתמול ירדתי עם מיכאל ודניאל לכרמיאל, כדי לרכוש להם ציוד לבית הספר. כמדי שנה קיבלנו, כמו כול הורי ישראל, רשימת ציוד מן המחנכת, ובהיותי הורה יחידני, כמדי שנה גם קיבלתי מן המוסד לביטוח לאומי, היישר לחשבון הבנק שלי, מענק ציוד לימודים בסך 1000 ₪ לכל ילד.

     נסענו ל"אופיס דיפו" בגן העיר החדש בכרמיאל, לקחנו עגלה והתחלנו להעמיס. כאשר סיימנו ניגשנו לקופה, ואז התקרבה אלינו אישה כבת 30-35, ג'ינס צמוד על עגבותיה הדשנות וחולצת גוף צמודה מפארת את שדיה, ופניה גלויים לחלוטין. מסכת הבד השחורה שלה הייתה כרוכה מסביב לצווארה.

     "סליחה, למה את בלי מסכה בתוך חנות מלאה בקונים?" פניתי אליה.

     "נראה לך?" עיקמה אלי את פניה, ואז הרימה את המסכה שלה מצווארה אל פיה ואפה.

     היא הפנתה לי עורף, שבה להסתובב בחנות, ומקץ רגע, כשסיימנו את התשלום, הבחנתי בה מסתובבת בחנות כמו מקודם, עם המסכה מופשלת על צווארה.

     רציתי לצעוק עליה, אבל התאפקתי. איש מבין המוכרים והקונים האחרים, כולם במסכות, לא העז לומר לה דבר. יצאתי עם הבנים מן החנות. בדרכי למכונית שקלתי האם להתקשר למשטרה, להודיע להם שישנה לקוחה ללא מסכה ב'אופיס דיפו' ולשלוח אותם אחריה, שיתנו לה קנס של 5000 שקל, אולי זה ילמד אותה להיזהר בבריאותה ובבריאותם של אחרים.

     בסוף ויתרתי על זה. כבשתי את כעסי ונסענו הביתה.

     אני פוגש אנשים כמו הפקאצה הזאת בכל מקום. בקניון החדש בכרמיאל, שבו מסתובבים אנשים עם מסכה על פיהם בלבד, וחוטמם מזדקר מחוצה לה, או ללא מסכה כלל, או רוב הלקוחות בחנות הבשר שאני קונה בה פעמיים לפחות מדי שבוע, בחלקו העליון של דיר אל אסד, קרוב לבית. הגם שבעלי הבית תלו על הדלת שלטים בעברית ובערבית, המפצירים בלקוחות להיכנס פנימה עם מסכות בלבד, הם אינם מעזים לומר דבר ללקוחותיהם, ורובם נכנסים פנימה ללא מסכות. לא פלא. גם עובדי האטליז עובדים בו ללא מסכות כלל, מעבר לדלפק.

     בני אדם שומעים על עשרת אלפים מאומתים מדי יום, על עשרות מתים רק בשתי היממות האחרונות, על חשיבות החיסון במניעת תחלואה קשה ומוות. ובכול זאת נמנעים מחיסון, או מתחסנים רק פעם אחת או פעמיים, ומזלזלים בחבישת מסכה ובשמירה על היגיינה. אני מתבונן בדברים האלה בזעזוע גמור. האינם מבינים כי הם מסכנים את עצמם ואת סביבתם? האם עד כדי כך גס ליבם במתת חייהם? האם האגוצנטריות והנרקיסיזם אכלו כאן בכול פה את היכולת לחמול על הזולת ועל עצמך, ולחוש אחריות כלפי עצמך וכלפי סובביך, וערבות הדדית?

     אני יודע, האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו את המאבק במגיפה הזאת למאבק בתודעה. בני אדם ניצים ביניהם, כאילו הם ניצבים משני צדדיו של מתרס. דמוקרטים מול פשיסטים, מתחסנים מול מתנגדי חיסונים. אבל תשמעו, בסופו של דבר זה נורא פשוט. ברחבי תבל וגם בישראל מתחוללת מזה כמעט שנתיים מגיפה. בגליה הראשונים נדמה היה כי ניתן לרסנה. כיום כבר ברור שהיא מתגברת, מתעצמת, מידבקת מאד ומפילה הרבה מאד חללים.

     למרבה המזל, שלא כמו בארצות הברית, כאן פגעה עד כה בעיקר במבוגרים. אך בארה"ב היא פוגעת בעיקר בילדים, בתי החולים לילדים מלאים, וילדים מתים שם. עד כמה אתם מסוגלים להיות עוורים, ואיפה אפסנתם את המוסר שלכם? הרי כול מי מביניכם שמסתובב ברבים ללא מסכה על אפו ופיו, על אחת כמה וכמה אם אינו מחוסן, הוא לא רק מתאבד מרצון, אלא גם מתנקש בחיי אחרים.

     דעותיכם על המחלה ומחולליה, על החיסונים, על הסתרת החוזים עם פייזר או על מידת הקונספירטיביות של הטיפול הגלובלי במגפה לא מעניינות לי את התחת. מעניין אותי רק דבר אחד: הילדים שלי בני תשע וחצי, ואינם מחוסנים. הלוואי וה FDA יתיר חיסון לילדים מגיל שלוש והלאה. במקרה זה אהיה מבין הראשונים שיתייצבו עם ילדיהם לחיסון. אבל עד אז, אתם מסכנים לא רק את חייכם, אלא את חיי ילדיי.

     ועל זה אני לא יכול לעבור בשתיקה.

     לכו להתחסן. ואם אינכם מתחסנים, היו הגונים ולפחות שימו על עצמכם מסכה. על האף ועל הפה. בכל מקום, על אחת כמה וכמה בחנויות ובחללים סגורים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *