התנגדות ושמחות אחרות (56).
אי-שם בראשית שנות השמונים ביקשתי להסביר לחבר חדש, תייר יהודי מארצות הברית, משהו עמוק על טבעה של המציאות הישראלית. אמרתי לו אז, שרק לכאורה החיים נראים כאן נורמליים. אך ברגע שנשמעת אזעקה עולה ויורדת הכול מתהפך בבת-אחת. הגברים לובשים מדים ויוצאים למילואים, האימהות והנשים ממלאות שקי חול ואופות עוגות לחיילים ושומרות על הילדים בעורף. שום דבר מהותי בזה לא השתנה מאז, מלבד זה שבמקום שקי חול יש ממ"דים, והעורף הפך לחזית.
כל אימת שישראל נמצאת במצב לחימה הקלישאות הוותיקות חוזרות לחיים וסומק עולה בלחייהן. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, וכולנו מאוחדים, ואחדות ישראל תגבור על הכול, וגיבורינו המצוינים, וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם וכול זה. הקלישאות האלה הן המסווה הלאומני היעיל ביותר של הרודן כדי להמשיך לקעקע מאחוריו את יסודותיה של ישראל הדמוקרטית בדרכו להפכה לתיאוקרטיה סמכותנית.
אבל הפעם זה בכול זאת שונה. מאד שונה. מכמה סיבות. ראשית, ה'סבב' הזה החל כאשר ראש הממשלה המכהן הניח לאסיר שובת רעב למות בכלא, במקום לכפות עליו הזנה ועל ידי כך למנוע הסלמה מיותרת. שנית, הסבב הזה מתחולל כתוצאה מהחלטת ממשלה לנקום בג'יהאד האסלמי על מטח הטילים אחרי מות האסיר הזה. שלישית, הלחימה הזאת מתחוללת במצב שבו ישראל נתונה תחת הפיכה משטרית, שלא עצרה לרגע, רק שינתה את הטקטיקה שלה. במקום חקיקה נחפזת של חוקים שישנו את היחסים בין שלוש הרשויות היא מתמקדת כעת בבזיזת הקופה הציבורית, בהעברת הון מן המגזר היצרני למגזר הבטלני והמשתמט, בחיזוק ארגוני הדת ומוסדותיה ובהחלשת מערכת החינוך החילונית.
היציאה להפגנות גם במצב לחימה מפחידה ומסוכנת. היא גם מנוגדת לאינסטינקט הטבעי של האדם, להישאר קרוב לביתו ולממ"ד שלו, לא להתקהל בפומבי. אבל מצב הלחימה כעת אינו שונה בהרבה ממצב החירום שהשתרר כאן בשנות הקורונה. אז הפגיעה הייתה עלולה להיות הרבה פחות מורגשת – כי הידבקות בווירוס אינה מורגשת כמו הדף הפגיעה של טיל – ולא פחות ממיתה. ובכל זאת, המשכנו לצאת להפגין בבלפור עד להתמוטטות המשטר הזמנית.
בחסות ערפל הקרב והקלישאות הלאומניות הקבועות ממשיך שוד הקופה הציבורית בידי החרדים, וממשיך שוד הארנונה המזעזע, לפיו ארבעים אחוז מתקציבי הארנונה יולאמו על ידי המדינה, ויועברו, דרך צינורות אחרים, לחיזוק החברה החרדית והישוב היהודי המשיחי בשטחים הכבושים. כך גם עשרות הצעות חוק אחרות, שנועדו לשינוי כללי הבחירות, להעצמת מוסדות הדת, לפוליטיזציה של המנהל הציבורי, לפגיעה בזכויות האזרח והפרט, לסגירת השידור הציבורי, לפגיעה במעמד האקדמיה, שאת הפירוט המלא שלהן ואת מצבן בהליך החקיקה ניתן לקרוא כאן: https://infogram.com/141-1hd12yx0wxw1w6k
הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ממשלתו והקואליציה שלו לא הרפו לרגע מתוכניות ההשתלטות שלהם על ישראל. הם עברו לשיטת הסלמי, ולהסוואת מעשיהם בערפל הקרב. הם מנצלים את תחושת הכורח של טייסי ישראל ולוחמיה לציית לפקודה, את תביעתם הצודקת של אזרחי הדרום לשקט ואת נטיית לבם של הישראלים ליישר שורות בהישמע אזעקה. אבל אזעקת האמת הפעם אינה מתחוללת בפיקוד העורף. היא חרישית, נשמעת כמו אוטו גלידה. זוהי אזעקת האמת במסדרונות הכנסת, בוועדות הכנסת, בסדר היום של מליאת הכנסת ושל שרי הממשלה.
אנחנו חייבים וחייבות להמשיך בהתנגדות למשטר החדש, בהפגנות, במיצגים, במיצבים, בכול פעילות ההתנגדות הנחושה, העקבית, היצירתית והמבורכת, בקפלן ובכול אחת מנקודות ההפגנה. כי ישראל הלאומנית אולי תנצח בעזה, אבל בו-בזמן ישראל הדמוקרטית תינגף בשדה המערכה האמיתי – בכנסת. ועל זה לא תהיה לנו כפרה או מחילה.
