תהליך היצירה

הקוראת הראשונה שלי.

החיים, ההורות, הספרות ומה שביניהם (13)

     היום הייתה לי שיחת טלפון מרגשת עם הקוראת הראשונה של ספרי החדש, 'הנזיר היהודי.' הוא רק כעת יוצא לחנויות, אבל לאתר 'עברית' כבר עלה בסוף השבוע שעבר, והיא, מרוב סקרנות, הקדימה והזמינה אותו לעצמה, וקראה בו עד תום.

     "עצוב כל כך. גמרתי לקרוא." כתבה לי תמי (רובינשטיין. אבל אצלי היא תמיד תישאר תמי זילברג) במסנג'ר של פייסבוק. ומיד התקשרתי אליה.

     "מה היה לך כול כך עצוב בספר?" שאלתי אותה.

     "האופן שבו בני אדם מאמינים, לא משנה באיזו דת, מאבדים את היכולת שלהם לראות לאיזו פסיכוזה נכנסו," פירטה. "הם אפילו לא צריכים גורו בשביל זה. זה עובר מאב לבן."

     שמחתי. זה בדיוק אחד הדברים שרציתי לבטא בספר. כיצד אב מוריש לבנו תבניות אמונה, המדריכות אותו בחייו ומשחיתות אותם. ואכן, לא משנה באיזו דת.

     כשסיימנו את השיחה הרגשתי מסופק, וחסר. מסופק מכך שתָמוּשׁ, ככה אני קורא לה, קראה את הספר החדש שלי, וחסר, מפני שפתאום הספר הזה הוא כבר לא שלי, הוא של תמוש, ושל כול אחד ואחת אחרת שיקראו בו. ואני יודע שליאורה חברתי קוראת בו, ועוד א.נשים, כבר כעת.

     מזל שאני כבר בתוך הספר הבא.

     את תמוש הכרתי כשהייתי איש יחסי ציבור, דובר 'הקאמרי,' והיא הייתה עורכת מדור התרבות של 'מעריב.' היא הייתה עורכת רחבת אופקים, קפדנית והגונה. התיידדנו, הפכנו לחברי נפש, והחברות שלנו נמשכת כבר כמה עשורים. היא קראה את רוב ספריי עוד בהיותם בגרסת טיוטה. 'הנזיר היהודי' הוא הספר הראשון שהיא קוראת אחרי צאתו לאור.

     "הוא החזיר אותי בבת אחת לילדותי," היא סיפרה, "מפני שהזכיר לי את ספריו של מאיר להמן על היהודים בימי הביניים." לא זכרתי את שמו ואת ספריו, והיא הזכירה לי. הרב ד"ר להמן (1831-1890), מספרת ויקיפדיה, היה רב אורתודוקסי גרמני,  פובליציסט וסופר נוער. בספריו התמקד במיוחד בקורות החיים היהודיים באירופה מראשית ימי הביניים.  הרב להמן היה מייצג מובהק של האורתודוקסיה המודרנית. בשנת 1860  ייסד את העיתון  "דער איזראעליט," שהיה לעיתון החשוב של היהודים הדתיים בגרמניה ופעל עד לעליית הנאצים לשלטון. נפטר ממחלה, במיינץ, בגיל 59.

*

     ביום שישי, בארוחת ערב אצלם, שאלו אותי בת דודי נאווה ובן זוגה רועי על מה אני עובד כעת. סיפרתי להם, והם נדהמו מן הסיפור, מכוח התופעה שאני כותב עליה. הסחף האמוני של קהילות שלמות ושל יחידים אחר אדם כריזמטי ברגעי ההארה שלו ועלוב נפש ברגעי השפל שלו. מרוב השתקעותי בקריאת ספרים על אודותיו, הייתי בטוח שסיפורו ידוע לכל. לא תיארתי לעצמי עד כמה מנגנוני ההדחקה וההשכחה של העם היהודי, שפעלו כדי להשכיחו מלב, הצליחו בפעולתם.

     כעת הבנתי – אני כותב עוד ספר על תקופה מודחקת ומושכחת מקורות ישראל, וגם הוא נסוב סביב התבניות המנהלות את חיי העם הזה, בין חורבן לגאולה, בין צמצום להתרחבות, בין מאניה לדיפרסיה, בין שיגעון גדלות לבין אפסות, ובעיקר בין דבקות לבין כפירה.

     כאשר התחלתי לכתוב את הספר הבא, נתקפתי בפחד. יש הבדל בין חשיפת פרשה אישית, אינטימית, מחייך, לבין חשיפה והעלאה מאוב של תקופה היסטורית מודחקת, מושתקת, מבוּזָה. פחדתי שמא אני נוגע באסור עלי, בייחוד מפני שמדובר באדם ובתנועה שטלטלו את היהדות מקצה עד קצה. יתר על כן, הספר הזה כנראה יביא אותי להסרת הקיר הרביעי. זה החוצץ בין הממשות לבין הבדיון, בין מה שהיה לבין מה שהווה. וזה כבר כרוך בפריעת גבולות המציאות ובחלק הכי מסוכן של היצירה – המאגיה של הכתיבה, הנכחת העבר בתוך ההווה. והשד יודע לאן זה יוביל.

     ועכשיו, מעשה שטן ממש. מיד עם סיום הפסקה האחרונה, על המאגיה של הכתיבה, ניגשתי לשכנה סמדר כדי לקבל מידיה לחם טרי מן התנור. כששבתי ממנה גיליתי כי המחשב קפא. אי אפשר היה להפעיל בו דבר. היה עלי לאתחל אותו מחדש.

     זה הסימן המובהק ביותר לכך, שהמאגיה של הכתיבה שרירה וקיימת. וזה מחייב אותי לזהירות, ומטיל עלי אימה חשֵׁכה.

     זו, אגב, אחת הסיבות לכך שאני כותב לאחור, אל ההיסטוריה, לא להווה. אני פוחד לפרוע עולמות. אבל בספר הבא, זה בדיוק מה שעלול לקרות. אבל למטרה טובה. להחשת גאולה. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם.  ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.  ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.