תהליך היצירה

וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.

     אחד מספרי-השירה החשובים ביותר שנכתבו בעברית הוא הקובץ "כוכבים בחוץ" לנתן אלתרמן. קובץ השירים הנפלא הזה הוא בו-בזמן גם סיפור, סיפורו של הלך, אמן, היוצא למסעו כאדם וכאמן, נפגש עם דברים שונים בדרכו ומעצב בתוכה את עולמו ואת חייו.

     "בדרך הגדולה," אחד השירים בספר, מביא את השתאות ההלך למול הדרך הנפתחת בפניו: "עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת/ וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב./דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֹקוֹת,/מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ.//

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,/ נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת./ לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל/ וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת."

     הערב, אחרי יום שלם ששכתבתי בו את הגרסה הראשונה לספרי הבא, וגם כתבתי בה עוד פעמיים, ובזה הוספתי עמודים לשכתוב, נזכרתי בהבטחה הזאת, של ההלך הרומנטי מ'כוכבים בחוץ'. ואמות ואוסיף ללכת. ההבטחה הזאת היא הפלאה. שהרי, משמת אדם אין הוא יכול להלך עוד לשום מקום, גם לא להתפעל מן הנוף הפתוח, המלא ברשמי החושים, כפי שאלתרמן מעביר אותם היטב בדימויי השיר הזה ובצליליו. לכן, ההבטחה הזאת היא יותר השבעה, שבועת האמן לחייו, המזינים את אמנותו, ולאמנותו.

     העבודה על ספר אורכת שנים. תחילתה בגירוי, הנכנס פנימה אל תוך הנפש ומתחיל לאסוף מסביבו דברים. פעמים רבות נעשה הדבר בחשאי, מבלי שהאדם יודע על כך דבר כלל. מקץ איזה זמן, ימים, חודשים או שנים, נתקל האדם בגירוי שליפה כלשהו, השולף ממעמקי נשמתו את מה שכבר התרקם בה, ואז נדמה לו הדבר כחסדה הגדול והחד-פעמי של ההשראה.

     אם אתם קשובים לעצמכם, אתם יודעים שבאותו רגע שמנצנץ בכם משהו, נרמזת מלה, או שורה, עליכם ליטל מיד עט ונייר לידיכם ולכתוב אותה. לעתים לא מדובר במלה, אלא בניע פנימי, בתחושת גאות של שמחה או יגון, או בהרגשה של טרדה, אי נוחות משונה. ההשראה יש לה דרכים שונות להודיע על בואה, והן דקות וסמויות מן העין. לו החמצת את האות, הפסדת רגע של השראה. לו התמהמהת ברישום מה שעולה ממך, החמצת אולי יצירה נפלאה.

     יתר על כן, ההשראה תמיד מגיעה אליך כשאתה לא מוכן לקראתה. על פי רוב זה קורה בזמן פעולות שגרתיות, חוזרות ונשנות, אפילו אוטומטיות, כמו שחייה, ריצה, הליכה, נהיגה, כביסה, רחיצת כלים או רצפה. יש לזה סיבה. פעולות אוטומטיות, כאלה שאנו עושים מבלי להרהר אחריהן, נוצרות מתוך קצב ויוצרות בתוכנו קצב פנימי רוגע, המעמעם את הגנות האני שלנו, את מנגנוני הריסון, הצנזורה העצמית וההדחקה. זה בדיוק הסדק בפרסונה שלנו, שלו מייחלת ההשראה. אז יש לה דרך איפה לבצבץ אל החוץ, כמו סילון מי תהום לוהטים, עמוסי מינרלים, הבוקעים מתוך סדק באדמה.

     אתה כותב, בלהט, לעתים מבלי ידיעה מה אתה כותב. ואז הלהט נרגע. ואסור להביט במה שכתבת, כי אינך עשוי לשפוט באופן בהיר מה שנכתב מתוכך זה עתה. מדובר ברשויות נפרדות, רשות האמן מול רשות המבקר הפנימי. ואין לערבב ביניהן. יש ליתן לחומר להצטנן בצד בטרם תנסה להחיל עליו מבט שיפוטי.

     ביום המחרת אתה מנסה לשוב ולכתוב, ואז אתה מגלה כי הלהט פג, ההשראה נעלמה. אך כול מי שהתנסה בזה יודע, שהכתיבה היומיומית היא הכרח, שלעתים קרובות הכתיבה היא מעשה של פקידות. שאינך יודע מה תכתוב, אבל אתה מחויב להתייצב ליד השולחן. ואז כבר יוצא משהו. תמיד יוצא משהו. ולו מעצם התייצבותך לעבודה.

     ככול שחולפים הימים אתה כותב עוד ועוד. הכתיבה בשלב זה עוד אינה רצופה. היא נעה מעניין לעניין, מסצנה לסצנה, מסיפור לסיפור, מתקופה לתקופה. בשלב זה אתה מוכרח לבטוח בכתיבתך. היא יודעת היטב ממך לאן היא רוצה ללכת. תפקידך הוא לא לרסן אותה, לכפות עליה דבר, רק לאפשר לה להתקיים מתוכך, ולברוא הקשרים, שיספקו את הקרקע הנכונה לכול דמות ולכול פיתול עלילה. כי איש לא שמך לשופט על יצירתך. אתה רק כלי בידה.

     כאשר עוברים החודשים הולכת ומצטברת בידך גרסה ראשונה של כתב-יד. זו כמובן אינה גרסתו הסופית של הסיפור המבקש להיות מסופר דרכך. למעשה, זוהי רק מפת דרכים ראשונה, תבליט, המראה לך רכסים ועמקים, דרכים פתוחות ומשעולים חסומים, קרעי דרך, תחילת הסתמנותו של עולם.

     אחרי סיום הגרסה הראשונה עליך לנוח. ואז להוציא החוצה מן המחשב תדפיס, ולשבת עליו עם עט ומרקר ביד. לסמן אזורים לפיתוח וקטעים למחיקה או להזזה, מקומות שבהם מתרמזת מתחת ובין השורות איזו מהות שעוד לא נגעת בה, פיתול עלילה שלא העזת לפתח, או עניין רגשי שקשה לך לכתבו.

     ואז עליך לכתוב פנימה את כול מה שחסר בכתב-היד, ובזה לכתוב את גרסתו השנייה.

     אחרי כן עליך להכניס את כול התיקונים למחשב, להוציא תדפיס ולעבור עליו שוב, עם עט ביד. לתקן את סדר המלים בפסקאות, את סדרו של משפט, להשמיט הכפלות של אמירה או כפילויות מלים, קלישאות וטעויות הקלדה. ואז לעבור עליו שוב. הפעם לבדוק רק את התיאורים. תיאורי הדמויות ותיאורי המקומות, תיאורי הארוחות ותיאורי העצמים. לדייקם. לבדוק, אולי עליך לעשות תחקיר לגבי משהו ולהבהירו. ולעשות זאת כמובן.

     אז עליך לבדוק רק את הדיאלוגים. האם הדיאלוגים ארכניים וטרחניים או קצרים ותמציתיים. האם הם משמימים או מתנהלים כמו פינג פונג דרמטי, כפי שראוי להם להיות. האם לשונם מאפיינת את דובריהם ומגלה בסבטקסט את עומק נפשם וכוונתם.

     ואז כמובן עליך לתקן את הכול.

     כך, גרסה אחר גרסה, שנה אחר שנה, נרקם ספר.

     ספר לעולם אינו נגלה לעין הכותב במלואו בכתיבה ראשונה. הוא רק מתרמז בה. מבלי עבודת פיתוח, גילוי ושכתוב, חקר וסקרנות, תחקיר אינטלקטואלי במקורות ידע חיצוניים ותחקיר רגשי בתוך נפשך, לעולם לא תגיע למרב היקפו של סיפור. אבל אם תעשה כן, תבוא עליך ברכה.

     התהליך הזה ממושך. הוא מביא אדם להשתקע למשך חודשים ושנים בעניין אחד. לקרוא חומרי תחקיר ולכתוב ולשכתב ולבדוק שוב ושוב כול עובדה, ולעבור גרסה אחר גרסה. ואז, כאשר הספר לבסוף רואה אור, על הכותב להתמודד עם תקוותיו ואימתו, עם התגובות של הקהל והביקורת, עם אילוצי השיווק ויחסי הציבור, וגם, קודם כול, עם תחושת השחרור המלווה בתחושת ריקנות איומה בתוכו.

     הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם האימה, הייחול והריקנות האלה היא כתיבה. כתיבה יומיומית של דברים לספר הבא. לקום מדי יום, לברך על יומך ולגשת בענווה ובצייתנות אל שולחן הכתיבה. לשים בפניך דף ולכתוב. כי דבר אחד עליך לדעת. בעולמך כיוצר אין שום משמעות לכישלון או להצלחה, מסחרית או יח"צנית. אם ספרך הצליח והפך לרב-מכר ואם כשל ונעלם ממדפי החנויות, אין בכך שום רבותא. וגם אם כתבת עשרות ספרים, הם אינם מבטיחים לך שתדע טוב יותר איך לגשת לכתיבת הספר הבא.

     כול ספר וכל סיפור מביאים עמם את דרכם. אינך יכול להכירה עד שלא תעמוד בפתחה נכון לילך בה. ומשעה שתתחיל ללכת היא תיפתח בפניך. ותמיד תהיה שונה, ועל פי רוב גם קשה ומאתגרת יותר מקודמתה. כי זאת עליך לזכור. הכתיבה היא הוויה שאין בה מנוח ואין עמה תחושת שובע, ולעולם לא תאפשר לך להסתפק במה שהגעת אליו. תמיד תציב בפניך את האתגר הבא, את הספר הבא.

     ולכן יכול היה נתן אלתרמן לכתוב את שורתו הנפלאה הזאת. "לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל/ וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת." הוא ידע היטב את מהות הכתיבה. את העובדה, שההלך השירי, הספרותי, תמיד מצוי בדרך, ולעולם אינו מגיע אל יעדו.

     דרך האמן היא תמיד להיות בדרך. להביט ולנשום ולכתוב ולהתמיד לכת.

     רגע אחרי צאתו לאור של הרומן החדש שלי, "הנזיר היהודי," ושל שלושת ספרי השירה החדשים, "עמלק," "סיור כתובות" ו"יודע כיליונו," זה גם מה שאני עושה כעת. יושב ושוקד על ספרי הבא.

     לילה טוב. והרבה אהבה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *